לפני 20 שנה נאם ראש הממשלה אריאל שרון בחגיגות המימונה במעלה אדומים, ואמר: "חרף הביקורת שנשמעת, ההתנתקות טובה לביטחון. ההתנתקות תאפשר לנו להמשיך לנהל מערכה חסרת פשרות נגד הטרור". הקונספציה הזו היתה הראשונה שהתנפצה לנגד עינינו, עם הטילים שנורו על שדרות ועם קוצר הרוח הבינלאומי כלפי סבבי הלחימה בעקבותיהם. מזכיר במידת מה את טובי ידידינו היום, שקוראים לישראל להכיל את רצחנות חמאס ולקצר גם הפעם את המלחמה. עד לפעם הבאה.
הירי לשדרות: 3 רקטות שוגרו מצפון רצועת עזה // משתלת בן בן נתיב העשרה
כבר אז למדנו עד כמה ההתנתקות טובה ליחסי ציבור קצרי טווח, אבל ממש לא לביטחון הישראלים. יממה לאחר הנאום המכונן של שרון התקיים משאל, ו-100 אלף מתפקדי ליכוד הצביעו על תוכנית ההתנתקות. באותו הבוקר, כשטלי חטואל יצאה מביתה שבנווה דקלים לצד ארבע בנותיה כדי לעמוד לצד הקלפי באשקלון, היא נרצחה באכזריות כשהיא בהיריון מתקדם, יחד עם ילדותיה. בערב בוחרי הליכוד בחרו באופן דמוקרטי נגד תוכנית שרון. 60% התנגדו - אבל "הבולדוזר", כפי שכינו אותו אז, המשיך. ההתעלמות מההליך הדמוקרטי גובתה מקיר לקיר - ממערכות התקשורת, דרך מערכת המשפט ועד לבכירי הפוליטיקאים, שידעו להסביר בכישרון מדוע מדובר בהליך לא מחייב.
התמונות שתרמו להצדקת הנסיגה הישראלית מעזה הצטברו במרוצת מאי לפני 20 שנה. 9 במאי: מחבלים פותחים באש על הצועדים באירוע האזכרה למשפחת חטואל. בנס אין נפגעים. 11 במאי: בשעה 06:15, נגמ"ש שנושא עשרות ק"ג חומרי נפץ ובו שישה חיילים עולה על מטען ומתפוצץ. כל החיילים נהרגים. ב-17:50 באותו היום יש פיצוץ עז בציר פילדלפי. בתוך זמן קצר מתברר כי נפגע נגמ"ש של צה"ל שנשא עימו חומר נפץ רב. קצין וארבעה חיילים נהרגים.
12 במאי: מבצע יד ברזל יוצא לדרך. מטרתו - לאתר את שרידי גופות החיילים שנהרגו מפיצוץ הנגמ"ש. תמונות החיילים כורעים על ארבע בחיפוש אחר חלקי הגופות לאורך הציר יוצרות זעזוע בחברה הישראלית ומגבשות את הצידוק המוסרי ליציאת כוחות צה"ל מעזה. 20 שנה לאחר מכן, חלקים בממשלה, בגיבוי ציבורי מצומצם, מבקשים שוב לסיים לשלם מחיר כבד עד כדי סיום המלחמה והעמדת יסודות למדינה פלשתינית. כי התמונות כבר בלתי נסבלות, וכך גם תנאי החטופים.
גם היום, כמו אז, יש מי שמבקשים להשתיק את הדיון הציבורי הלגיטימי בעלות של עסקה כזו. אלה הם אותם האנשים שיקנו שקט קצר מועד ויותירו את ציר פילדלפי חשוף להברחות נשק ואת מחבלי חמאס "מורתעים" במנהרות. אלה מדינאים שיעדיפו את חיי הרגע של ישראל, הנאהבת בעמים, על פני חיי התצפיתניות שיישבו מול עזה בעוד 20 שנה, או המבלים בפארק ליד הגבול שיירצחו באותה האכזריות.
20 שנה, ואולי דבר לא השתנה. הרב קובי בורנשטיין ממרכז קטיף, ששיתף אותי בנתונים, אמר לי אתמול: "אי אפשר לבקש ללמוד מה קרה לנו בחצי השנה האחרונה, מאז שבעה באוקטובר, מבלי ללמוד על מה שקרה בחבל עזה מאז הוקמו היישובים היהודיים באזור ב-1946. רק אם נביט באומץ על הדילמות שאיתן התמודדנו שם, נוכל לנסות לשנות ולעצב את העתיד". האם הפעם יהיה בנמצא מנהיג אמיץ לקבלת החלטות, שישנו את המציאות בעוטף באמת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו