"הצופן התפעולי" של נשיא ארה"ב לשעבר: תמיכה בישראל, חשדנות כלפי נתניהו

הראיון המיוחד שדונלד טראמפ העניק בשבוע שעבר לעמר לחמנוביץ, עורך "ישראל היום", ולכתב העיתון אריאל כהנא, הוא מסמך מרתק וייחודי שיש בו כדי לשפוך אור חדש על "הצופן התפעולי" של נשיא ארה"ב ה-45, שבעוד שבעה חודשים עשוי להיבחר לתקופת כהונה נוספת בבית הלבן.

ראשית, בניגוד לדימוי הציבורי הרווח, ולפיו טראמפ מוּנע בהחלטותיו באופן בלעדי כמעט על יסוד גחמות רגעיות, נחשף הנשיא לשעבר (ואולי גם בעתיד) לאורך הראיון כולו כפוליטיקאי מתוחכם בעל משנה סדורה. נכון שטראמפ חוזר ומשתלח בנמסיס הגדול שלו, ג'ו ביידן, בלשון פוגענית ומעליבה, אולם, לא מעט מנשיאי ארה"ב, ובהם טרומן, ג'ונסון וניקסון, אימצו סגנון בוטה, מזלזל ומכפיש בהתייחסותם ליריבים פוליטיים מבית ומחוץ (אם כי הם נהגו כך בעיקר - אך לא רק - בדיונים סגורים ולא במרחב הציבורי).

תסכול ואכזבה

אפשר לקבוע שנדבכים מרכזיים בהשקפת עולמו המגובשת של טראמפ גולשים היישר לחזית המלחמה בעזה ולעמדותיו כלפי ניהול המלחמה על ידי ישראל. אף שהוא נמצא בעיצומו של המרוץ לבית הלבן, הוא אינו מנסה כלל לשמור על תקינות פוליטית בהתייחסותו לישראל ולמערכת "היחסים המיוחדים". לצד אזכור מקיף של פועלו רב-הערך למען ישראל במהלך ארבע שנות כהונתו ושל תמיכתו העמוקה בה, הרטוריקה שהוא נוקט כלפיה מצטיירת כעניינית. הוא גם אינו טורח להוקיע ישירות את חמאס בגין מעשי הזוועה שביצע.

בניגוד קוטבי לאמפתיה העמוקה שהפגין ביידן כלפי השותפה הישראלית בראשית המלחמה (שלהן נלוותה רכבת אווירית מסיבית והפגנת עוצמה אמריקנית בזירה), נותר טראמפ מרוחק לכאורה נוכח הטראומה המזעזעת שפקדה את בעלת בריתו הקרובה ב-7 באוקטובר.

בה בשעה, כמנהיג הרגיש במיוחד לאופן שבו הוא ומדיניותו נתפסים בציבור, טראמפ אינו מנסה אפילו להסתיר את תסכולו ואכזבתו מהדרך, השגויה לחלוטין לדעתו, שבה ניסה נתניהו לשווק ברבים את המערכה. במקום לפעול ביעילות, במהירות ובתחכום כדי להביא בהקדם לסיומם של הקרבות לפני שתישחק אהדת העולם כלפי בעלת הברית שהותקפה באופן כה ברברי, בחר נתניהו בדרך ההפוכה, שהפכה בראיון למקור מרכזי לביקורתו של טראמפ (אם כי הוא נמנע, לפחות בראיון זה, ממתקפה חזיתית ואישית על ראש הממשלה).

באופן ספציפי, כדי להוכיח לציבור הישראלי את נחישותו המוצהרת למוטט ולמגר את חמאס, ראש הממשלה אינו מהסס להקריב אינטרס לאומי עליון, הקשור בטבורו ליעד הלגיטימציה הבינלאומית הרחבה, שישראל זקוקה לה דווקא כעת כאוויר לנשימה. וכך, במקום לנהל את הלוחמה בפרופיל נמוך ככל הניתן (בנסיבות התקשורתיות הקיימות), הוא בחר להציג לראווה, באופן יזום ורשמי, את ממדי ההרס ברצועה בכל היקפם, וכך שם למעשה בצל את כל פשעי חמאס.

סולד ממלחמות ממושכות

יתר על כן, האיטיות וחוסר-התכליתיות לכאורה בניהול המלחמה מוסיפים נופך של חמיצות לדברי טראמפ. כידוע, הנשיא ה-45 סולד ממלחמות ממושכות ודוגל בקו מדיני ניאו-בדלני. כנגזרת מכך, העובדה שהמלחמה בעזה חרגה זה מכבר מקווי התיחום המקוריים שלה וגלשה גם לזירות נוספות, תוך מעורבות צבאית אמריקנית גוברת, מעוררת בו חשש עמוק שמא מעצמת-העל האמריקנית תיגרר היישר אל תוך מאפליה מסוכנת שעלולה - באבחה אלימה אחת - להקדיר עוד יותר גם את הרקיע הגלובלי כולו.

לבסוף, וזהו המסר העקיף המרכזי בראיון ואולי אפילו תכליתו העיקרית: טראמפ, המתוסכל מיוזמתו של נתניהו (שככל הנראה לא תואמה איתו) לשאת דברים בפני חברי הסיעה הרפובליקנית בשני בתי הקונגרס (ברוח נאומו בפני שני בתי הקונגרס, שנישא ב-2015 מאחורי גבם של הנשיא אובמה וסגנו ביידן), מעביר - באמצעות הביקורת הנוקבת שהוא מטיח באופן ניהול המלחמה - מסר ברור למחנה הרפובליקני בקונגרס (אך לא רק לו), שמוטב שישמור על מרחק מראש ממשלת ישראל הנוכחי, שממנו התאכזב מרה.

תסכול וחוסר אמון

מאחר שמדובר במחנה פוליטי ואידיאולוגי שתמיכתו בישראל מוצקה ונחרצת, נקל להבין מה עלולות להיות השלכותיהם המפליגות של דברים אלה, חרף אופיים המרומז והמשתמע.

אם להוסיף לראיון מאיר עיניים זה גם את ביטויי התסכול, חוסר האמון והחשדנות העמוקה כלפי נתניהו, הבאים לכלל ביטוי חוזר ונשנה בהתבטאויותיהם של הנשיא ביידן ושל (כמעט) "כל אנשי הנשיא", ניתן לסכם שמדינת ישראל הופכת בימים אלה במהירות מנכס אסטרטגי עוצמתי עבור ארה"ב לנטל מעיק עליה, והמדובר לא רק במפלגה הדמוקרטית ובשוליה הרדיקליים, אלא גם במנהיג המפלגה הרפובליקנית, שהוא גם מועמדה לנשיאות.

הכותב הוא חתן פרס ישראל לחקר מדע המדינה, מדעי הניהול והיחסים הבינלאומיים. פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה