"יש רגעים שבהם רוע טהור ומשולח רסן מגיח אל העולם... ברגע הזה עלינו להיות חדים וברורים. אנחנו עומדים לצד ישראל. נבטיח שיש לה כל מה שהיא זקוקה לו כדי לדאוג לאזרחיה".
במילים האלה, שנחרטו בדפי ההיסטוריה, תיאר ג'ו ביידן באוקטובר 23' את מתקפת חמאס על ישראל ואת מה שחשבנו שהוא מחויבות מוחלטת שלו לעמוד לצד הקורבן. חצי שנה לאחר מכן, נראה כי היוצרות התהפכו. לא רק שהנשיא ואנשיו יוצרים באובססיביות את הרושם שישראל היא הצד התוקפן, אלא שיותר מדי רמזים מאותתים כי כבר אין בכוונתם להבטיח ש"לישראל יש כל מה שהיא זקוקה לו".
הרטוריקה השלילית, הנובעת כנראה מאילוצי בחירות, מתקרבת למדיניות עצמה, כך לפחות חושבים הדרגים הבכירים ביותר בישראל. במועצת הביטחון הטיוטות שמעלה המשלחת האמריקנית מידרדרות מדי שבוע. מהתנגדות מוחלטת להפסקת אש כדי לאפשר לישראל לחסל את חמאס, הם עברו למשפטים מפותלים ועמומים, שרק וטו רוסי ומדינות עוינות לישראל מצילים אותנו מהם.
בשדה הקרב בעזה, הביטחון שאמריקה תהיה שם כשצריכים אותה הולך ומתערער. הדלפות חוזרות ונשנות מעלות חשש ממשי, שאספקת הנשק תואט, תותנה, תוגבל או אפילו תיעצר. לפני חודשיים-שלושה הבית הלבן היה טורח להכחיש פרסומים כאילו יש בכוונתו לשקול מחדש את חימושה של ישראל. כיום גם זה לא קורה.
שיקולי קמפיין מול מדיניות
נכון. עד לרגע זה הדיבורים לא הפכו למעשים. משלוחי הנשק וגם ההגנה באו"ם ניתנים ללא הגבלות. אך אם לפני חודש-חודשיים היה ברור להנהגה הישראלית שהקמפיין לא ישתלט על המדיניות, כיום כבר אין ביטחון כזה. ייתכן בהחלט שלישראל יש חלק בפתיחת הפער מול ארה"ב. פעם אחת בגלל אי-ההסכמה של נתניהו - המוצדקת בפני עצמה - למסור את עזה לרשות הפלשתינית, ופעם נוספת בגלל התארכות המלחמה ומה שנראה כדשדוש. ועדיין, חברות נבחנת בראש ובראשונה בידיעה הדדית של בעלי הברית כי יוכלו לסמוך זה על זה בעת צרה. מנקודת מבט ישראלית, נראה שהאמריקנים עומדים להיכשל בכך. כי אם בתחילת המלחמה חשבנו שאנו יכולים להיות בטוחים בהישענות עליהם, ככל שעוברים הימים כך הספקות הולכים ומתגברים.
ישראל עודנה נתונה במלחמה קשה ביותר - עשרות רבות של חטופים עדיין מצויים בתנאי גיהינום, שני חבלי ארץ עודם נטושים מאימת הטרור, עשרות אלפי פליטים לא יכולים לשוב לבתיהם, ואותו "רוע טהור", שהנשיא האמריקני דיבר עליו, עדיין חי וקיים. ובכל זאת, הקולות מוושינגטון חורקים, צורמים ולעיתים עוינים.
ההתהפכות האמריקנית הזו פוגעת כמובן בישראל, אך לא רק בה. כל העולם רואה כיצד העמידה של ארה"ב לצד בעלת בריתה בלתי יציבה, מה שמטיל ספק באמינותה של וושינגטון. שנית, ציר הרשע האיראני-רוסי-סיני נהנה להחליש את ארה"ב באמצעות פגיעה בישראל, ומראה שאמריקה היא לכל היותר חתול שורט, וממש לא נמר טורף.
ולסיום, אחרי שהוא ואנשיו חובטים מילולית בישראל כמעט מדי יום, כיצד בדיוק יוכל ביידן לספר ביום שאחרי המלחמה כי עמד לצד ישראל בשעתה הקשה? איך שלא נהפוך את זה, המורשת שלו כבר הוכתמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו