פיקוח נפש דוחה שבת? לא כשמדובר בממשלה שפועלת בקצב משלה

במהלך ישיבת הקבינט המורחב שכונסה ביום שישי בצהריים כדי לדון בתנאי העסקה עם חמאס לשחרור החטופים שנמצאים שם יותר מ-160 ימים, יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו מהדיון כמה פעמים, גם כדי להתראיין. יש להניח שלא לכלי תקשורת ישראליים. בכל פעם שיצא הדיון הופסק לדקות ארוכות.

נמסר שהשר בן גביר הודיע כי לא ידבר אם נתניהו לא בחדר. כתוצאה מכך לא כל השרים הספיקו להביע את דעתם, הנחשבת בעיקר בעיני עצמם, והישיבה הופסקה בגלל הקרבה לכניסת השבת.

הציווי החשוב, שפיקוח נפש דוחה שבת, לא עושה רושם על השרים. חיי החטופים במנהרות הטחובות של חמאס ככל הנראה פחות דחופים להם מאשר להגיע לארוחת שבת עם משפחותיהם - תענוג שנמנע ממשפחות החטופים ומהחטופים עצמם.

בעקבות הביקורת מיהרה לשכת רה"מ להודיע שנקבעה ישיבה לתחילת השבוע, שבה ייקבעו הפרמטרים להמשך המו"מ בדוחא.

לדחות במקום לעשות

זה לא הדבר היחיד שהממשלה הזאת דוחה. ממש ממשלת ה"מניאנה" - ממשלת הדחיינות. למה לעשות היום מה שאפשר לעשות מחר? למה לכנס דיון על "היום שאחרי" כדי שהצבא יוכל להכין תוכניות ולהיערך בהתאם? למה לדון ולקבל החלטות בנושא חוק הגיוס, כשלצה"ל חסרים 10,000 חיילים? מה בוער? מה התבהלה?

אז מה אם נלחמים כבר חמישה וחצי חודשים, שמספר החללים עולה, ש-134 חטופים עדיין שם, שמחלקות השיקום מפוצצות מחיילים שנפגעו בדרגות שונות במהלך הקרבות, ושהכתף הקרה מארה"ב כבר מתקרבת לאזור הארקטי.

קשה שלא להעריך כי יש אינטרס מאחורי הדחיינות הזאת, שמטרתה יחידה - להאריך את חייה של הממשלה האחראית למחדל אוקטובר 2023, וכל הצהרה ש"עד לניצחון המוחלט נמשיך להילחם" רק מאשרת את זה.

להנהגה יש זמן

ואז מתברר שלמרות כל זאת העם היושב בציון הוא עם די מאושר, מרוצה מחייו ומשוכנע, באחוזים גבוהים, שהמצב ישתפר גם אישית וגם ביטחונית. במדד הקול הלאומי, שפרסמה פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה בין היתר כי 56% מקרב היהודים מגדירים את מצבם האישי טוב עד טוב מאוד, ורק 21% מגדירים את מצבם רע או רע מאוד.

נוסף לכך, 45% מהיהודים אופטימיים לגבי העתיד כאן ו־41% בטוחים לגבי הדמוקרטיה במדינה. הפילוח מעניין: 59% ממצביעי הימין מאמינים בכך, לעומת 25% ממצביעי המרכז ורק 17% ממצביעי השמאל.

הפער מצטמצם כששואלים בנוגע לעתיד הביטחוני: 49.5% ממצביעי הימין מאמינים בכך, 32% במרכז ו-21% בשמאל. גם בנושא הסיכוי להשתקם בעתיד הנראה לעין האופטימיות נשארת בצד הימני של המפה - שם 59% מאמינים שזה יקרה, לעומת 18% בשמאל.

המסקנה די ברורה – הציבור מתייצב לצד המדינה ומוכן להקריב את חייו למענה. להנהגה, לעומתו, יש זמן. דבר לא בוער להם.