בארה"ב יודעים מי ראש הממשלה: במקום התדרוכים המביכים נגדו - נתניהו צריך לחבק את גנץ

בתחילת חודש פברואר יצא יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, לפגישה באליזה עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון. כמה שבועות קודם לכן הוא נועד עם קנצלר גרמניה בברלין. מישהו זוכר? מישהו שם לב?

התשובה שלילית. זה בגדול מה שהיה קורה עם ביקור השר בני גנץ בוושינגטון השבוע, אלמלא ראש הממשלה נתניהו עשה ממנו סקנדל. גנץ היה נוסע, נותן כותרת או שתיים, וחוזר. זה לא היה מעלה או מוריד, לא מזיז אפילו רבע מנדט מצד לצד, ואחרי שתי דקות האפיזודה היתה נשכחת.

יתרה מכך, גם בישראל וגם בארה"ב אין צורך בתדרוכים המביכים של אנשי נתניהו, שלפיהם "יש בישראל רק ראש ממשלה אחד". כאילו שביידן או בלינקן או אחרון האזרחים האמריקנים לא יודע מי מנהיג את ישראל כבר שני עשורים.

שלא לדבר על כך שגנץ יגיד לאמריקנים, פחות או יותר, את אותם מסרים שנתניהו היה משמיע. כי לא רק שיו"ר המחנה הממלכתי התקשר ביום שישי לתאם עם נתניהו מה לומר, אלא שהשניים ממילא מחזיקים באותן עמדות בנוגע לנושאים העיקריים שעל הפרק.

כמו נתניהו, גנץ (ויתר הנהגת המדינה בדרג המדיני והצבאי) משוכנע שאחרי עסקת חטופים יש לחדש את הלחימה ולהשמיד את שאריות חמאס ברפיח. כמו נתניהו, גנץ מתנגד למדינה פלשתינית בעת הזו, ובוודאי שולל כל סוג של הכרה חד-צדדית בה. ליו"ר המחנה הממלכתי אין ספק שישראל חייבת לשמר את האחריות הביטחונית בעזה. הוא גם מצדד בשינוי כללי המשחק בצפון, באופן שיזיז את חיזבאללה מהגבול.

לשים בצד חשבונות אישיים

אולי בנוגע לעסקת החטופים יש ביניהם פערים, אך גם הם לא גדולים. ראש הממשלה רוצה עסקה ומוכן לשלם מחירים כבדים במסגרתה, בדיוק כמו שותפו. וגם אם גנץ קצת יותר פתוח בנוגע לשילוב הרשות הפלשתינית בעזה, מדובר בניואנסים.

בכל מקרה, נתניהו עדיין ראש הממשלה ולכן אפילו אם גנץ יבטא עמדה שלא מקובלת עליו, כולם בארה"ב יודעים מי הכתובת האחרונה. כך שהצגת העמדות הללו על ידי גנץ בבירה האמריקנית לא רק שלא תחליש את ישראל, אלא בדיוק להפך - היא תחזק אותה.

בכירי הממשל ישמעו פנים אל פנים מחביבם הגנרל גנץ שלא רק שאי אפשר לתקוע טריז בהנהגה הישראלית, אלא שהעם וקברניטיו מאוחדים בנחישותם למגר את חמאס מעל פני האדמה. דווקא משיחות ישירות עם מי שנתפס כקורא התיגר על נתניהו, הם ישמעו שעל אף היריבות הפוליטית בין השניים, הרי שמהותית ההבדלים ביניהם מזעריים.

כאשר כך הם פני הדברים, הדבר הנכון ביותר מצד ראש הממשלה היה דווקא לחבק את גנץ, ולומר ש"בעת מלחמה זו יש לשים בצד חשבונות אישיים, האחדות מעל הכל וכל פעולה שתחזק את ישראל, צבאית או מדינית, מבורכת".

מסר בוגר שכזה היה ממחיש לעולם שבישראל יש קיר ברזל בנוגע למלחמה. חיבוק כזה גם היה מעלה את קרנו של נתניהו, הן בישראל הן בוושינגטון.