חקירה ממלכתית עכשיו: הגיעה העת לתת לציבור תשובות

ישראל הלכה השבוע לקלפי. למרבה הצער, רוב האזרחים בחרו לא לממש את זכותם להצביע, אבל זה היה מפגן של דמוקרטיה ושפיות, שלימד שישראל יודעת לקיים שגרה גם בימי מלחמה.

השגרה הזאת, או הניסיון לקיים אותה, מורגשים בכל פינה: בפקקים המתארכים, בעלייה בהזמנות לחופשות, במסעדות, אפילו ביותר ממיליארד שקלים שהציבור הוציא ביום השבתון. למרות הקושי המובנה, זה תהליך בריא. ישראל צריכה לקיים את המשק, לעבוד, ללמוד וגם לדעת להירגע, ובמקביל - להמשיך להילחם, בידיעה שהמלחמה תהיה ארוכה.

את סימני השגרה אפשר למצוא גם במקומות אחרים, שהבולט בהם הוא השיח הציבורי והפוליטי, שמידרדר בהתמדה למחוזות של 6 באוקטובר. האמירה שישראל השתנתה בשבת השחורה נכונה לגבי הציבור: היא מורגשת אצל לובשי המדים ואצל גדודי המתנדבים וארגוני הסיוע. היא נכונה פחות אצל נבחרי הציבור: הם שוב עמוק במדמנה, עסוקים באינטרסים האישיים והמפלגתיים, עם מעט מדי קשב לאינטרס הציבורי.

הסכנה שנשוב ליום שלפני היא תמרור האזהרה החשוב ביותר שניצב לפנינו. אסור לנו לשוב לשם צבאית - לכשל המודיעיני והמבצעי הנורא שאפשר את האסון. אסור לנו לשוב לשם מדינית - לקונספציה, לזחיחות, למחשבה שאנחנו יודעים יותר טוב מאויבינו מה טוב להם, ושבאפשרותנו לתחמן את כולם תמיד. אסור לנו לשוב לשם גם חברתית - למלחמת איש באחיו שקרעה בנו ושאותתה לסביבה שישראל פגיעה מתמיד.

הציבור יבוא חשבון?

כדי שלא נשוב לשם, נדרש לבדוק איך הגענו לשם. את הבדיקה של מה שקרה לנו חברתית־פוליטית יבצעו סוציולוגים והיסטוריונים. אם להנהגה הציבורית היה מצפון, היא היתה מתפטרת כולה - על כל 120 ויותר שריה וח"כיה - משום שבמקום לדאוג למדינה, היא פגעה בה. אפשר להניח שהציבור יבוא איתה חשבון על כך בבחירות.

בדיקת הכשלים האחרים - הצבאיים, המודיעיניים, המדיניים - חייבת להתבצע. היא נדחתה עד כה בשל המלחמה, תחת הטיעון שכשנלחמים ונהרגים זה לא הזמן לחקירות ולתחקירים. הטיעון הזה היה נכון, בדוחק, בחלקה הראשון של המלחמה. ישראל היתה אז בהלם, והמדינה כולה התגייסה למאמץ המלחמתי ולא היתה פנויה להפקת לקחים ולהסקת מסקנות.

גם כשהתותחים רועמים

המציאות הזאת אינה רלוונטית יותר. העצימות של המלחמה ירדה דרמטית. יעיד על כך היקף הכוחות ברצועה (כרבע בהשוואה לשיא המלחמה); יעיד על כך גם מספר חיילי המילואים שנותרו בשירות (כשליש בהשוואה לראשית המערכה); ותעיד על כך גם ההחלטה של צה"ל לפתוח בימים הקרובים בתחקירים פנימיים של האירועים שהובילו למלחמה, ושל יומה הראשון. גם מבקר המדינה, שפתח בבדיקה משלו, הבהיר בכך שהעובדה שהתותחים רועמים לא מצדיקה את שתיקת המוזות לעד.

ישראל תמשיך להילחם עוד, ואפשר שזמן רב. יעברו עוד חודשים עד שעזה תוכרע. בדרך לשם נדרש לפעול ברפיח ובכמה ממחנות הפליטים של מרכז הרצועה, וגם אחר כך תימשך פעילות שיטתית ברצועה כדי למנוע מחמאס להשתקם. מי שיחכה לניצחון המוחלט ייאלץ להמתין לנצח. בדיוק כמו שביו"ש צה"ל נלחם בטרור גם 22 שנה אחרי שמבצע חומת מגן הסתיים - הוא ימשיך להילחם בעזה שנים אחרי שהמערכה הנוכחית תסתיים.

הטיפול במה שקרה לנו לא יכול להמתין עד אז, הוא מחייב תשובות. הציבור רוחש שמועות ודיס־אינפורמציה, שמלובה לעיתים בידי גורמים אינטרסנטיים שהמלחמה ומחדליה נוגעים בהם אישית. הפרסום השבוע על כרטיסי הסים הישראליים שחמאס השמיש קודם לתקיפה הוא דוגמה טובה: מתחייב לדעת מה קרה שם, ולא רק שם - בכל אותו הלילה, ולפניו, בחודשים ובשנים שקדמו ל־7 באוקטובר. כיצד הפך חמאס מארגון טרור מוגבל בגודלו למפלצת צבאית; מדוע החליטה ישראל לטפח אותו ונמנעה מלגדוע את יכולותיו ואת ראשיו; מדוע היא התמכרה לשקט והתעלמה מאינספור הסימנים המעידים למלחמה שהונחו בפניה; וכיצד כשלה בפענוח תוכנותיו, במתן התרעה מקדימה ובהגנה על תושבי עוטף עזה.

שניים מהנימוקים הבולטים נגד בדיקה כזאת הם שנפגעיה הפוטנציאליים יעסקו יותר בחקירה ופחות במלחמה, ושהם יפתחו בהטלת רפש הדדית בניסיון להקל באחריותם. ספק אם שני העניינים האלה עדיין מתקיימים - הטלת הרפש כבר נמצאת כאן, ורה"מ כבר הצהיר מזמן שאפשר לעשות גם וגם כשנותר בתפקידו במקביל לניהול משפטו הפלילי. מה שנכון לראש המערכת נכון בוודאי לכפופים לו. עם כל חוסר הנוחות שמעוררות התמונות הצפויות של קצינים שמלווים בעורכי דין, המראות של השבת השחורה היו קשים יותר.

החובה כלפי הנופלים

מדינה בוגרת אמורה לבדוק את עצמה, להסיק מסקנות ולהפיק לקחים כדי להשתפר לעתיד. עריפת ראשים אינה המטרה, זה תוצר לוואי הכרחי לעיתים של תהליך החקירה ושל האחריות שבאה עם התפקיד. המטרה היא שהמערכת תלמד ממה שקרה, כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב בעתיד. אם היא תתחמק מכך - דינה להיכשל שוב. זאת חובתה הציבורית הראשונה במעלה לנופלים באזרחי ובמדים, לפצועים, לחטופים ולכל מי שהתייצב למענה בשבת של שמחת תורה.

יש בוודאי לא מעט גורמים שחקירה כזאת לא משרתת את האינטרסים שלהם. חלקם כבר הודיעו שיתמכו בה אף שהם עתידים להיפגע ממנה - ובראשם ראשי מערכת הביטחון, שמיהרו לקבל אחריות על שאירע במשמרתם. אחרים, לעומת זאת, בורחים מהאחריות הזאת כמו מאש, או כלל לא מבינים את משמעותה. נציגם האותנטי ביותר היה השר יצחק גולדקנופף, שתהה בראיון עיתונאי "מה שייכת הממשלה למלחמה?".

לא ועדה ממשלתית

השר הנכבד וחבריו נדרשים לתת דין וחשבון לא רק על מה שקרה בשבת ההיא, אלא גם על מה שקרה לאחריה: על חוסר התפקוד של המערכות הציבוריות, על ההישענות על גדודי המתנדבים והארגונים האזרחיים, ועל כך שגם כיום הם נמנעים מלשרטט אופק ברור לישראל - כזה שיצדיק את מחירה הנורא של המלחמה.

את כל אלה, כאמור, ישפוט הציבור. את המלחמה, מנגד, צריכה לבחון ועדה מקצועית חיצונית ונטולת פניות. הממשלה מנסה לדחות עד כמה שניתן את הקמתה של ועדה כזאת, בניסיון לחמוק ממסקנותיה. גם אם תיאלץ להקימה, היא ודאי תבקש להקים ועדה מסורסת, ממשלתית, שהיא תקבע את הרכבה ואת כתב המינוי שלה, ובמשתמע - תשלוט במסקנותיה.

האינטרס הציבורי מחייב אחרת: להקים ועדת חקירה ממלכתית, שנציגיה ימונו בידי נשיא ביהמ"ש העליון ויבטיחו ניקיון כפיים וחוסר פניות. ממילא חקירה כזאת תארך זמן רב עד שתניב מסקנות ולקחים. מתחייב להתחיל בה, גם כדי שמתישהו אפשר יהיה לסיימה, וגם מחשש שיהיו מי שינסו לתאם עדויות ולהעלים ראיות בניסיון לשפר את מצבם.

חמישה חודשים לתוך המלחמה - הגיע הזמן לחקירה. החזרה לשגרה והירידה בעצימות המלחמה מאפשרות זאת. הציבור זכאי לתשובות, ונבחריו מחויבים לתת לו אותן ללא דיחוי נוסף.