הקבינט המדיני־ביטחוני דן ביום חמישי בלילה בסוגיית היום שאחרי. זה היה דיון הכרחי, שנעשה באיחור רב. החלטות לא התקבלו בו. כותרות, לעומת זאת, דווקא היו. לרוע המזל הן עסקו בשקרים ובפוליטיקה, שני עניינים שמככבים באחרונה.
השרה מירי רגב נדרשה לשקר שמפיצה ח"כ טלי גוטליב, כאילו בעלה של שקמה ברסלר שוחח עם יחיא סינוואר כמה ימים לפני מתקפת 7 באוקטובר. גוטליב לא רק משקרת, היא גם עוברת על החוק שאוסר חשיפת זהותם של אנשי שב"כ. השר חילי טרופר ביקש מראש הממשלה לגנות את דבריה. בנימין נתניהו בחר לתהות מדוע לא נשמע גינוי דומה כאשר ברסלר תקפה אותו.
נתניהו מתבלבל בין ביקורת לגיטימית (עדיין) על נבחרי ציבור, לבין ביקורת שקרית על עובדי מדינה. הוא גם נמנע במכוון מלהגן על הארגון שכפוף לו, שעובדיו מנועים מתגובה. לא בכדי דרש ראש השב"כ שתמונה לאלתר ועדת חקירה ממלכתית כדי שתבדוק ותזים את השקרים. זה מעיד על הלך הרוח במערכת הביטחון: בכיריה יודעים שהם ישלמו את המחיר וילכו הביתה; הם לא מוכנים שהממונים עליהם ימשחו אותם בזפת ובנוצות ויחמקו מאחריותם.
העיסוק בטפל הזה מצידם של הפוליטיקאים אינו מקרי. הוא מסיט אותם מהצורך לעסוק בעיקר. כשהציבור והתקשורת עוסקים בטלי גוטליב, הם לא עוסקים ביום שאחרי. זה נכון גם בישיבות הממשלה ובקבינט: השרים באים לדבר. למעטים מביניהם, אם בכלל, יש גם רצון לשמוע.
הנה סיפור על היום שאחרי. צה"ל עזב את רוב השטח בצפון הרצועה, אחרי שהשלים את הפגיעה בגדודי חמאס באזור. כ־200 אלף תושבים שלא התפנו מבתיהם יצאו לרחובות, בחיפוש אחרי מזון. בהיעדר גורם אחר, מי שמחלק את המזון הוא חמאס. כך הוא מנציח את שלטונו ומשקם את כוחו.
לדאוג לאוכלוסייה
התוצאה ברורה: צה"ל ייאלץ לשוב לשטחים שכבר פעל בהם, מוקדם משרצה. זה יבוא על חשבון פעילות באזורים אחרים ברצועה, על חשבון ריענון של הכוחות הסדירים, על חשבון שחרור של חלק מאנשי המילואים. לו היה נעשה דיון מסודר ביום שאחרי, אפשר שכבר היה נמצא גורם - אולי מקומי־אזרחי - שהיה נוטל אחריות לסוגיה הזאת ולעניינים נוספים. הציבור הפלשתיני היה מפתח בו תלות. חמאס היה נחלש.
הסיבה שהממשלה אינה מכריעה ביום שאחרי היא פוליטית. נתניהו חושש לעתיד ממשלתו. הוא עושה זאת גם כשמנגד יש לו הסכם אפשרי עם סעודיה, שאותו מציעים האמריקנים. התוצאה: סעודיה מתרחקת וגם וושינגטון מתרחקת, וגרוע מכך - ישראל נותרת לבדה עם בעיית עזה.
אם ישראל חושבת שפסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג משחררת אותה לעשות ברצועה כרצונה, היא טועה. זה היה כרטיס צהוב קלאסי. היא יכולה להמשיך להילחם, אבל צריכה לדאוג לאוכלוסייה. ובעיקר, שוב: היא צריכה לתעדף את ענייני המדינה על ענייניהם הפוליטיים של ראשיה ונבחריה. ההתבטאויות של חלקם, שצוטטו בהאג, היו נזק טהור.
גם במלחמה האכזרית שנכפתה עלינו, האמת זועקת לבסוף: פרשת אונר"א ועובדיה שהיו מעורבים בטבח היא עדות לכך. כעת צריך לקוות שיוקם מנגנון אחר, טוב יותר ומושחת פחות. גם זה, אגב, חלק מהיום שאחרי. מי שלא יקים מנגנון חדש, עוקף חמאס, יחזק במשתמע את חמאס.
114 ימים לתוך המלחמה, ישראל רחוקה מהשגת מטרותיה. שלטון חמאס עוד לא הופל וכוחו הצבאי טרם הוכרע, וגם 136 חטופים חיים ומתים טרם שבו הביתה. עיניה של דורון שטיינברכר בסרטון שפרסם חמאס אמרו הכל: התנאים, הפחד, הייאוש.
תבונה אסטרטגית
צריך לקוות שמפגש הפסגה שיתקיים השבוע בפריז יקדם את המו"מ לשחרורם, אבל גם צריך להיות ריאליים. התנאים שחמאס מציב הם בלתי סבירים. הסיכוי להסכם כולל קטן מאוד. אפשר, אולי, יהיה להשיג הסכמות חלקיות שישיבו חלק מהחטופים בתמורה להפסקות אש קצובות ולשחרור אסירים ביטחוניים.
זה תלוי במידה רבה בתפקיד שימלאו קטאר ומצרים. נתניהו השכיל להסתכסך עם שתיהן בשבוע החולף. שתיהן הבליגו על כך "מסיבות הומניטריות" לטובת המו"מ בסוגיית החטופים, ואחרי עבודת שידול מואצת של צמרת מערכת הביטחון ששרי הממשלה מרבים לגנותה.
גם כאן, מוטב היה לגלות תבונה אסטרטגית: קטאר היא אכן מדינה בעייתית מאוד, אבל כדאי לישראל להחליט כיצד לנהוג מולה אחרי שתמוצה התועלת שניתן להפיק ממנה כעת. לגבי מצרים, מדובר בבעלת ברית שהיחסים איתה קריטיים מכל אספקט אפשרי. הצורך לפעול ברפיח ולנטרל את ההברחות בציר פילדלפי הוא דוגמה לכך, לא יחידה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו