מאונר"א ועד בית הדין בהאג: הצביעות חוגגת

"אין תקדים אתי או מוסרי לחברה המעניקה ערך גבוה יותר לחייהם של אזרחי האויב מאשר לחיי חייליה שלה" - כך כותבות נשות ארגון "אימהות הלוחמים" לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן, במכתב המתפרסם כאן לראשונה.

"אימהות הלוחמים" הוא אחד מהארגונים שהניעו בימים האחרונים את החסימה העממית של מעבר כרם שלום. הן עשו זאת יחד עם "צו 9", משפחות של חטופים והרבה ישראלים מן השורה, שחוש צדק טבעי גרם להם להקדיש שעות ארוכות מזמנם הפרטי לחסימת ההעברה השערורייתית של הסיוע ההומניטרי לעזה.

אימהות הלוחמים מסבירות לביידן מדוע העברת הסיוע היא סקנדל שמנוגד למטרות שהוא עצמו הציב. "תחת חמאס, העם העזתי לא מקבל את הסיוע ההומניטרי. צילומים מעזה מראים מדי יום כי חמאס שולט בסיוע הנכנס, אם מרפיח ואם מכרם שלום. ראינו סצנות חוזרות ונשנות, שבהן טרוריסטים של חמאס מפקדים על משאיות הסיוע ויורים באזרחים שזקוקים לו. העזתים העידו שוב ושוב שהסיוע לא מגיע אליהם. הוא הולך לחמאס תחילה, ולשותפי חמאס לאחר מכן.

"כדי שאחרים יקבלו סיוע, הם צריכים לעמוד לצד חמאס ולעזור לו להילחם נגד ישראל. אונר"א, סוכנות האו"ם שאחראית על חלוקת הסיוע, נמצאת בשליטה מלאה ופועלת בשירות חמאס. כתוצאה מכך, הסיוע הנכנס לעזה עושה בדיוק ההפך ממה שאתה רוצה שהוא יעשה. הוא מאפשר לחמאס להמשיך להילחם בישראל. הדלק הנכנס לעזה מאפשר למחבלי חמאס להפעיל את הגנרטורים שלהם, ששומרים על זרימת האוויר במנהרות התת־קרקעיות, וכך מאריך את המלחמה ומעמיד את חיילינו בסכנה מיותרת. ככל שאנו בטוחים בידידותך, אנו בטוחים שהתוצאה הזו אינה התוצאה שאתה מחפש".

עם מה שכותבות האימהות מזדהה רוב הציבור בישראל. זה ההסבר להצלחה המסחררת של המיזם לחסימת מעבר כרם שלום, שהיום יתמלא שוב בהמוני עם ישראל, זה היום החמישי ברציפות. מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, תושבי ערים ותושבי כפרים, במפגן אחדות שאין מוצדק ממנו, הולכים בדרכים־לא־דרכים לחסום את המשאיות שמסייעות לאויב. רבים עוד יותר תומכים בהם מרחוק.

עצירת הסיוע לעזה אינה פגיעה מוסרית, אלא בדיוק להפך - מעשה נאצל. ראשית, כפי שמעידים הלוחמים שיוצאים מעזה, המצב ההומניטרי ברצועה לא כל כך קשה. מי שמפיצים את הדיווחים על "רעב" הם אנשי אונר"א, שנשלטים בידי חמאס.

מוקדם לברך על המוגמר

סוף־סוף גם האמריקנים למדו לא להאמין לאונר"א, וביום שישי הודיעו על השעיית הסיוע לארגון. זהו צעד מבורך, אבל כנראה זמני בלבד. רק בשבוע שעבר, הממשל הבהיר בתגובה לפניית "ישראל היום": "אונר"א היא שותפה אמינה, שארה"ב מייעדת לה תפקיד מרכזי בייצוב עזה אחרי המלחמה". הלוואי שהעיניים הדמוקרטיות בוושינגטון נפקחו - אך מוקדם מאוד לברך על המוגמר.

בחזרה למצב בעזה: מתאם הפעולות ביש"ע מנהל מעקב יומיומי אחר מצב האוכלוסייה בעזה. לו המצב היה משברי, היינו רואים מראות הרבה יותר קשים.

שנית, צריך להגיע למשבר נשלט, כי המשמעות תהיה ששלטון חמאס מתמוטט, ולמטרה הזו ארה"ב שותפה. ביידן הרי ממשיך להכריז שהוא תומך בחיסול שלטון חמאס. אם כך, במקום להזרים נשק לישראל ביד ימין ודלק לחמאס ביד שמאל - שייתן לצה"ל לסיים את העבודה. הוא יכול לסמוך על העם היהודי ועל בעלי בריתו שיעשו זאת באופן המוסרי ביותר, בלי שום הטפות מבחוץ.

אך בדיוק בנקודה הזו נעוצה הבעיה. במקום שהקהילה הבינלאומית תפנה אצבע מאשימה מוסרית לחמאס, ורק אליו - היא באה בטענות אלינו. זה המסר שנובע מהלחץ הבלתי-פוסק של האמריקנים להכניס עוד ועוד משאיות סיוע לעזה.

זו גם היתה רוח הדברים של נשיאת בית הדין הבינלאומי בהאג ביום שישי. נכון, בית הדין דחה את הבקשה העיקרית של דרום אפריקה לעצור את המלחמה, ומבחינה זו מדובר בהצלחה של ישראל. אבל הסיפור שסיפרה לעולם בשם בית הדין הנשיאה ג'ואן דונוהיו היה הפוך מהמציאות.

בושה לאנושות

במקום שבית הדין יגיד את דברו על הפשעים המחרידים וההמוניים שראתה האנושות זה עשרות שנים; במקום שיגנה באופן מוחלט את חמאס ואת כל התומכים שלו ברחבי העולם; במקום שיעניק לישראל גיבוי מוסרי על מלחמתה למחיקת הרוע מעל פני האדמה; במקום שיזכיר כי העם היהודי, שהעניק לעולם את ספר הספרים ובשל כך נרדף אלפי שנים, לא צריך שום תזכורות מוסריות - "בית המשפט לצדק של האנושות" הצמיד אותנו לעמוד הקלון. איזו כלימה, איזו איוולת. בית הדין הזה הוא פשוט בושה לאנושות.