ההחלטה הדרמטית של ישראל אל מול איום בית הדין הבינלאומי

ההחלטה לשגר את אהרן ברק לדיון בבית הדין הבינלאומי לצדק היא לא פחות מדרמה. היא מלמדת שממשלת ישראל סבורה שהיא נמצאת בבעיה משפטית ותדמיתית כה חמורה, עד כדי כך שהיא מוכנה לבקש ממי שסומן על ידה כאחד מגדולי יריביה לייצג אותה בדיון.

הדיון עצמו, שיתקיים בימים חמישי ושישי השבוע בהמשך לעתירה שהגישה דרום אפריקה, הוא משמעותי מכפי שמשתקף בדיון הציבורי בישראל. למעשה, ייתכן שהוא הדיון המסוכן ביותר שישראל התמודדה איתו מעודה. הוא מתקיים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ולא בבית הדין הפלילי), בהתבסס על האמנה למניעת רצח עם מ-1948. ישראל חתומה כמובן על האמנה הזאת, ששורשיה במלחמת העולם השנייה ובשואה, והיא גם חתומה על הסעיף שמאפשר לכל מדינה לתבוע גם אם היא לא צד ישיר לסכסוך – כפי שעשתה דרום אפריקה כעת. זאת גם הסיבה שישראל משתתפת בדיון ולא מחרימה אותו, כפי שנהגה בעבר בנוגע לדיונים בבית המשפט הפלילי.

להוציא את התותחים הכבדים

בית הדין דן בעתירות בהרכב מלא של 15 שופטים מכל העולם. הדיונים עצמם נמשכים שנים, אבל דרום אפריקה ביקשה גם סעד זמני – צו שמורה לישראל להפסיק את הלחימה לאלתר. הסיכוי לכך לא ברור, ובית המשפט יכול גם להוציא צו "רזה" יותר שמורה לישראל להפסיק את הפעולות שמסכנות אזרחים, שמשמעותו המעשית זהה.

לצו כזה אין משמעות ישירה, אבל בהמשך לו יהיו מדינות שידרשו שמועצת הביטחון תטיל על ישראל סנקציות צבאיות וכלכליות. סביר גם שמדינות וארגונים שונים יראו בו אישור לכך שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים כדי להפסיק מגעים מדיניים וכלכליים עימה. זה כדור שלג מסוכן שינוצל בוודאי בידי אויבי ישראל גם במדיות השונות ובקמפוסים ליצירת דעת קהל אנטי-ישראלית. קיים חשש ממשי כי לחץ כזה עלול אפילו להשפיע על הממשל האמריקני, בין היתר בהגבלת מכירות של אמצעי לחימה לישראל, וכי הוא עלול להוביל גם לחקירה בבית הדין הפלילי בהאג, שבסיומה יוחלט לתבוע מדינאים וקצינים ישראלים שהיו מעורבים בלחימה.

הניתוח הזה הוצג בימים האחרונים בידי טובי המומחים בארץ לצמרת המדינית-ביטחונית, ולצידו המלצה ברורה: לשלוח להאג את התותחים הכבדים ביותר. לצד שכירת עורך הדין היהודי-בריטי פרופ' מלקולם שואו, שייצג את ישראל בדיון, הוחלט לשגר שופט שיישב בהרכב השופטים, וזאת על פי הנוהל שמאפשר למדינה שנתבעת (וגם למדינה שתובעת) לשתף בהרכב שופט מטעמה.

בחירה מוצלחת

הבחירה בברק מוצלחת משלוש סיבות. הראשונה, כי הוא משפטן עילוי שיידע לייצג את ישראל טוב מכל אדם אחר. השנייה, כי הוא זוכה להכרה ולהוקרה במערכת המשפט הבינלאומית שאין לאף ישראלי אחר. והשלישית, כי דווקא המחלוקת העמוקה שלו עם הממשלה ועם העומד בראשה מלמדים שמדובר בעניין כל-ישראלי שלא שייך לממשלה כזאת או אחרת.

האתגר של ברק יהיה לא פשוט. דרום אפריקה הכינה תביעה רצינית, שמסתמכת בין היתר על שלל התבטאויות של אישי ציבור ישראלים שקראו להשמיד/להרוס/לכתוש/להגלות את עזה. ישראל תטען שהדברים האלה לא מייצגים את עמדתה הרשמית, אבל היא תידרש ליותר מכך: למשל להבהרות ברורות מצידו של ראש הממשלה שמדיניותם המוצעת של השרים סמוטריץ' ובן גביר להגלות את אזרחי עזה אינה על דעתו ועל דעת הממשלה, כפי שדורשת ארה"ב, שישראל מסתייעת בה כעת במאמץ הקדחתני לבלום החלטה אפשרית של בית המשפט כנגדה.

לבחירה באהרן ברק יש כמובן גם היבט נוסף - אין מי שסבל כמותו ממתקפות ארסיות ושיטתיות של חברי ממשלה וחברי כנסת, ושל מכונת רעל שלמה שפעלה בשליחותם, לרבות עיתונאים רבים. ספק אם היה מישהו שהותקף בעוצמה ובבוטות כזאת כמו ברק (למעט אולי הברק השני, אהוד), בניסיון להכשיר את החקיקה המשפטית שקרעה את ישראל בשנה האחרונה.

ברק הוא מגדולי המגוננים על מערכת הביטחון הישראלית, ומי שחתום על שלל פסיקות שהכשירו מהלכים ביטחוניים שהיו שנויים במחלוקת. בעולם מתוקן, מי שיצאו נגדו – ובראשם בנימין נתניהו, יריב לוין, שמחה רוטמן ואחרים – היו מבקשים בוודאי סליחה, אבל למצער שיידעו להכיר תודה ליהודי מבוגר, ניצול שואה בעצמו, ששם הכל בצד וייצא השבוע להאג כדי להגן על ארצו מפני אויביה.