אלו לא פליטות פה: פוליטיקאים פוגעים במזיד באינטרסים של ישראל

שנת 2023 היתה שנה איומה, כנראה הגרועה בתולדות המדינה. היא היתה כזאת עד 7 באוקטובר, ונשארה כזו גם אחרי.

ל־2024, שמתחילה היום, יש פוטנציאל משמעותי להיות אחרת משתי סיבות עיקריות: הראשונה, כי לראשונה זה שנים נטלה ישראל את היוזמה לידיה. במקום להגיב ולהתגונן, היא עברה להתקפה. נדרש לכך מחיר הדמים של השבת השחורה, אבל בשורה התחתונה זאת ישראל אחרת: בעזה, וגם בצפון. מה שהיה לא יהיה עוד.

כדי להבטיח שמה שהיה באמת לא יהיה עוד נדרשת להתקיים הסיבה השנייה: שתהיה כאן מדינה אחרת, שונה מזאת שהיתה כאן עד ערב שמחת תורה. מדינה שמתנהלת ופועלת ביחד, ולא בנפרד. מדינה שבה האנחנו מחליף את האני. מדינה שבה האינטרס הלאומי קודם לאינטרס האישי והפוליטי. מדינה שעוברת תרתי משמע מאסון לתקומה, כשמה של תוכנית השיקום בדרום.

לפני שלושה חודשים כולם נשבעו שכך יהיה: החיילים בכל הדרגות, שנלחמים כתף אל כתף, ונהרגים כתף אל כתף. וגם המפונים, ונשות הקבע והמילואים, והחקלאים, והעסקים שקורסים.

ויש כאלה שהמשיכו הלאה, או ליתר דיוק: חזרו אחורה. השר דודי אמסלם, למשל, שממשיך לדרוס את השירות הציבורי בעידון המנומס ששמור רק לו, או אורית סטרוק, שגורמת לפיל בחנות חרסינה להיראות כמו בלרינה. הוא והיא (ויש נוספים) עובדים קשה כדי שישראל המאוחדת של המלחמה תתפרק מחדש, בתוך המלחמה, אף שבכך הם מחבלים במלחמה, כלומר פוגעים במדינת ישראל.

מתגנב ללב החשד שמבחינתם המלחמה היא אפיזודה חולפת. יותר מאלף הרוגים, כמה מאות חטופים, מאות אלפי מפונים. לא ביג דיל. מה כן חשוב? מינויים ותקציבים, כאילו לא היינו שם רק לפני רגע, עם הקיטוב והשיסוי ומדינה שמגיעה אל סף מלחמת אחים וחדלה על פי תהום רק כי קם עליה אויב חיצוני.

חבר קרוב, מפונה מקיבוץ בעוטף, יעץ לי אתמול להתעלם מהם ולהתעסק רק במה ובמי שחשובים: בחיילים, בחטופים, במפונים, בעסקים. הייתי נוהג כדבריו, אלמלא הם היו מזיקים. קחו את בצלאל סמוטריץ' ודבריו אתמול על כך שרק מקצת מהפליטים בעזה ישובו לבתיהם בסוף המלחמה. עזבו שזה לא יקרה: אין סרט שבו מצרים (או כל מדינה ערבית אחרת) מסכימה לקבל מאות אלפי פלשתינים מעזה. אבל אני מחפש את ההיגיון: להגיד כזה דבר כעת זה לפגוע בלגיטימציה של ישראל להמשיך להילחם, כלומר לחזק את חמאס.

סמוטריץ' אדם נבון. הוא מבין את זה בוודאי, ובכל זאת הוא אומר. למה? כי הוא קורא סקרים. בדיוק הסיבה שבגללה אמסלם מתעקש על המשך המינויים הפוליטיים. הקביעה ש"לא עושים פוליטיקה במלחמה" אינה תקפה לגביהם עוד: הם עמוק בקמפיין. והמדינה? תסתדר.

בסדום הזה בלטה אתמול גלית דיסטל אטבריאן. עד למלחמה היא היתה אחת ממחוללות השנאה האדוקות, כדבריה, אבל מאז עשתה שני דברים לתקן את הנזק: היא התפטרה אחרי שהודתה שהמשרד בראשותה היה פיקטיבי ובזבז כספי ציבור, והודתה שטעתה בדרכה.

השותפים האחרים למסע ההרס והארס שהתחולל כאן עד למלחמה ממשיכים בשלהם. הם מצויים לא רק בקואליציה, והם בטוחים בצדקת דרכם ומוכנים לנקוט כל אמצעי כדי לממש אותה. זה מתכון בדוק לכך שבמקום ש־2024 תהיה שנת תיקון, היא תהיה שנה של החמצה היסטורית שאולי לא תשוב על עצמה. במענה לשאלתה של השרה סטרוק: לא, אין טייסים שנמנעים מלתקוף בעזה מסיבות מצפוניות, אבל יש רבים שהמצפן המקולקל שלהם מסכן את מדינת ישראל.