מישהו צריך לעדכן את ממשל ביידן, שמעבר לתמיכה הנחרצת במטרות המלחמה, יש היום בישראל שתי הסכמות לאומיות מובהקות ורחבות למדי. האחת: אחרי המלחמה, נתניהו יצטרך ללכת. בכך האמריקנים דווקא מעודכנים.
נשיא ארה"ב ה-46 ג'ו ביידן נחת בישראל: "פתרון שתי המדינות נותר הטוב ביותר לישראלים ולפלשתינים" // רויטרס
השנייה: מדינה פלשתינית היא סכנה איומה ונוראה לישראל. העובדה שנתניהו בוחר עכשיו להרים את דגל ההתנגדות לסכנה הזאת (בפעם האחרונה במוצ"ש), אין פירושה שההתנגדות לסכנה הזאת תסתלק יחד איתו. היא חוצת מחנות. היא כאן כדי להישאר.
ההתנגדות הרחבה אצלנו למדינה פלשתינית - כדאי לאמריקנים לדעת - אינה נובעת רק מכך שהיא גוזלת מאיתנו חבלי תנ"ך ומולדת היסטוריים, שרבים כאן קשורים אליהם בכל נימי נפשם. מפעל ההתנחלות שבו חיים כיום חצי מליון יהודים הוא ביטוי מובהק לכך. ההתנגדות הרחבה למדינה פלשתינית גם אינה נגזרת, כפי שהאמריקנים מניחים בטעות, ממנהיגות פלשתינית כזאת או אחרת שמובילה את הרש"פ. העניין הוא יסודי פי כמה.
ההתנגדות למדינה פלשתינית נובעת בראש ובראשונה מהבנה עמוקה, מבוססת עשרות שנות טרור, פיגועים ודם שהעוינות והשנאה והמחויבות להמשך של כל אלה, מולנו כיהודים, ומול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי - מגיעים כולם מלמטה, מהציבור הפלשתיני הרחב.
המנהיגות הפלשתינית היא שיקוף של החברה הפלשתינית, והחברה הזאת - מאות סקרים, ואלפי התבטאויות לאורך עשרות שנים מעידים על כך - דוחה את עצם הקיום שלנו כאן. היא דבקה ב"זכות השיבה" ללוד, ולרמלה, ולעכו, וליפו, שמשמעותה חיסול מדינת ישראל, והיא מסרבת להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
רבים בחברה הזאת גם נצמדים אל הפירוש הכי קיצוני של האסלאם, ומוצאים בו חובה וצידוק והכשר לרצח יהודים באשר הם יהודים ו"כופרים". ואלה הן רק מקצת הסיבות לכך, ש־72% מהפלשתינים ביו"ש (על פי הסקר האחרון של ד"ר חליל שקאקי) תומכים בטבח 7 באוקטובר ורובם, למרות כל מה שהם יודעים היום, עדיין תומכים בחמאס.
אינטרסים זמניים
הדוקטרינה ששלטת במערכת החינוך הפלשתינית, מגיל הגן ועד האוניברסיטאות, של עולם ללא ישראל, ללא מדינה יהודית, דוקטרינה שמקדשת את ה"שאהידים" ומאדירה את הטרור, היא בראש ובראשונה שיקוף של מה שמשדר כיום הבית הפלשתיני. את השנאה והעיוות והשקר והעלילה, הפלשתינים יונקים עם חלב אימם. גם זה מגיע משם.
לכן, חילופי הנהגה ברש"פ או רש"פ מחודשת אינם רלוונטיים. מה לנו אבו מאזן או סלאם פיאד, אם בחוצות שכם וג'נין וטול כרם, ההמונים מבקשים למסור את כלי הנשק שלהם לחמאס? מה לנו רש"פ ישנה, או "מחודשת", אם על כל טבוח ושחוט וירוי ברחובותינו, עולצים ורוקדים שם על הגגות ומחלקים דברי מתיקה?
לפעמים הם אמנם נרגעים, אבל זה תמיד זמני, ותמיד מאינטרס חולף, בדרך כלל חומרי - תעסוקה או תנאי מחיה. אחר כך הם שבים אל הרשע, והרוע, והדם והטרור והעלילות והשנאה. את הציבור הפלשתיני הרי לא ניתן להחליף, וגם איננו מתיימרים לכך. זה מה יש. עם זה אנחנו מתמודדים, אבל מדינה פלשתינית בחצר שלנו, בעוטף כפר סבא ונתניה ולוד וירושלים ות"א? בתוכנו? לא תודה, וזה לא קשור לנתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו