לדרג המדיני היו סיבות רציניות להשאיר בקטאר את צוות המוסד שניהל את המשא ומתן העקיף עם חמאס. ובכל זאת, בדיעבד אולי טוב שהשיחות קרסו. שכן בנסיבות המדיניות ההולכות ומתהוות, הזמן להשלמת המטרה הראשונה שקבע הקבינט, והיא השמדת חמאס, מתחיל להיגמר. יש סימנים ראשונים שמעידים על כך.
ביום שלישי שעבר נערכה שיחת הטלפון האחרונה בין ביידן לנתניהו. ביידן לא ביקש בה שנעצור, אבל כן דיבר על צמצום הפגיעות באוכלוסייה האזרחית, שמשמעותה משקולות על חופש הפעולה של צה"ל.
העמדה הזו גרמה לראש הממשלה להגיב בתקיפות, כפי שגם עשה בפומבי. מאז אותה שיחה, למרות קריסת הפסקת האש ביום שישי, השניים לא דיברו. כידוע, גם בפגישות שקיים מזכיר המדינה בלינקן עם הצמרת הישראלית ביום חמישי, התגלעו פערים.
תיעוד מזירת תקיפה בשכונת סג'עייה בעיר עזה // רשתות ערביות
הלחץ הבינלאומי גובר
שלא יובן לא נכון: האמריקנים עדיין תומכים בנו בגדול. אך הלחץ עליהם גדל, והם בתורם לוחצים עלינו. לכן, סופו של האשראי המדיני הרחב מאוד שהעניקו לנו, מתחיל להיראות באופק. בניגוד למצב שהיה לפני חודש, עכשיו כבר אין לנו את כל הזמן שבעולם.
המסקנה מתמונת המצב הזו איננה שעלינו להפסיק את הלחימה. בדיוק להפך. המסקנה היא שהפעם חייבים ללכת עד הסוף ולא לעצור את האש עד שיושג היעד של השמדת חמאס. כי אם מההפוגה הזו כבר היה קשה לחזור ללחימה, הרי שמהפסקת אש נוספת זה עלול להיות בלתי אפשרי. כלומר, הפסקת אש נוספת עלולה להביא אותנו למצב שהמטרה המרכזית של המלחמה לא תושג.
זה סיכון שבשום אופן אסור לנו לקחת. לכן, משהתחדשו הקרבות, הפעם לא עוצרים עד שמסיימים. לישראל יש שבועות בודדים לגרוס את חמאס מעל פני האדמה. חייבים לנצל אותם עד תום.
