בכל תולדות היחסים עם ארה"ב לא זכורה התגייסות מהירה וחד־משמעית כל כך של ממשל אמריקני לצידה של ישראל - ודווקא לאחר "חריקות" בין ביידן ונתניהו.
שלושת עמודי התווך של היחסים - ערכים, אינטרסים, פוליטיקה - התכנסו לגיבוי זה. ברמה הערכית, הממשל הזדעזע לנוכח הזוועות שהציפו מחדש את זיכרון השואה. באשר לאינטרס האמריקני, הכוונה להביס את חמאס עולה בקנה אחד עם הצורך להיאבק בטרור ולהשיב את היציבות באזור.
ברמה הפוליטית, למרות עמדות של רדיקלים בקמפוסים ובשולי המפלגה הדמוקרטית, רוב עצום בסנאט ובבית הנבחרים מזדהה עם ישראל. הגיבוי תורגם להזרמת סיוע ולתגבור של שתי נושאות מטוסים במזרח הים התיכון. כמו כן, נשלחו מטוסי קרב לבסיסים במפרץ, לרבות כאלו המיועדים לסיוע קרוב לכוחות יבשה.
המסר ברור: איראן ו/או חיזבאללה ישלמו מחיר גבוה אם ירחיבו את מעגל הלחימה. ארה"ב בדרך כלל לא מפזרת איומי סרק. ויש ערך לא מבוטל לכך.
עם זאת, האמריקנים מצפים שמהלכי ישראל יעלו בקנה אחד עם הערכים המשותפים - ועם הצורך לחלץ אזרחים אמריקנים מעזה. מכאן ההבחנה בין חופש הפעולה של צה"ל להלום בחמאס ולעקור את אחיזתו בצפון הרצועה לפתרונות הומניטריים בדרומה, כולל חידוש אספקת המים שם, שיוכלו להוביל גם לפתיחת מסדרון למצרים.
האתגר הישראלי הוא לכרוך זאת בתיאום אמריקני עם סוגיית החטופים. במקביל, צריך להעצים גם את הלחץ על קטאר ולחדד בדיון הציבורי האמריקני את חומרת החסות שניתנה בדוחא לראשי ארגון הרצח.
העבר מלמד שגם גיבוי הוא בחזקת "נכס מתכלה", בייחוד אם לא עושים בו שימוש יעיל. הממשל מבין היטב שישראל אינה יכולה לוותר, לאור מה שאירע, על המהלך הקרקעי נגד חמאס והג'יהאד האסלאמי. אך הוא צריך לתת את דעתו גם על התמונה ההולכת ומשתנה בתקשורת, ולהקשיב להלכי הרוח באגף הפרוגרסיבי במפלגתו. מכאן הניסיון להתוות מדיניות מתואמת ומובחנת, שתיענה לשני האתגרים גם יחד.
המבחן המכריע עוד לפנינו: אם יממשו חיזבאללה ואיראן את איומיהם להתערב, יעמוד הממשל האמריקני בפני הצורך לפרוע את השטר שעליו חתם הנשיא ביום הראשון ללחימה, ובנאומו המרגש:
Don't...
הכותב הוא סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) ומרצה במרכז האקדמי שלם. שימש סגן ראש המועצה לביטחון לאומי ובכיר באמ"ן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו