דחיפת האצבע בעינו של נתניהו תגרום לבני בריתה של ארה"ב לשאול את עצמם: "האם אני הבא בתור?"

במשך שנים רבות היה קיים כלל יסודי במערכת יחסים בין ישראל לארה"ב – "אין אור שמש", no daylight. פירושו של הדבר, שבעוד שעשויים להיות חילוקי דעות בין שתי מדיניות, יעשה כל מאמץ להשאיר אותם מאחורי הקלעים ולא לשדרם החוצה לרצונם של אויבנו המשותפים.

כלל זה הופר באופן סדרתי בימי ממשל אובמה והוחזר כמעט באופן מלא על ידי הנשיא טראמפ. עתה כלל זה נשבר שוב באופן בוטה על ידי הנשיא ג'ו ביידן. זכותו של נשיא המעצמה האמריקאית שלא להזמין מנהיג של מדינה אחרת אפילו המדינה הידידותית ביותר, אך מאד חריג ואף מסוכן, לשלול הזמנה זו מול מצלמות העולם.

אם מישהו בבית הלבן חושב שראש הממשלה ומפלגתו ייפגעו מאי הזמנה זו, הרי שהם טועים. נהפוך הוא - הרושם שהממשל מתנכל אל ראש ממשלה נבחר של מדינת ישראל רק יגרום לתומכי ראש הממשלה להתאחד סביבו ולחזקו. הסקרים האחרונים מאמתים את הסברה הזו.

מי שנפגע הכי קשה זו ארה"ב עצמה

בנוסף כתוצאה מאי הזמנתו לוושינגטון, הסכים נתניהו לבקר בבייג'ינג – דבר שבוודאי לא משמרת את האינטרס האמריקאי. הרי מי שנפגע הכי קשה ממדיניותו של הנשיא זו ארה"ב עצמה.

לא אשכח איך בשיחות חשאיות שקיימתי בהיותי שגריר עם אישיים פלשתינים שאמרו לי שהם לא סומכים על הנשיא אובמה.

"איך זה יכול להיות?", שאלתי. "הרי זה הנשיא הכי פרו פלשתיני שהיה בהיסטוריה של ארה"ב!" הם השיבו: "נכון, אבל אי אפשר לסמוך על אדם שדוחף אצבע בעיניו של בן בריתו".

באותה מידה, דחיפת האצבע של הנשיא בעינו של ראש הממשלה תגרום בלב בני ברית אחרים של ארה"ב בעולם, לשאול את עצמם האם אני הבא בתור? האם העובדה שהבית הלבן אירח לאחרונה את ראש ממשלת הודו, שלא נחשב לדמוקרט גדול בעולם הפרוגרסיבי, לא מפגין צביעות בכל הנוגע לנתניהו?

האם ארה"ב במצב להטיף דמוקרטיה?

האם ארה"ב שחוותה ניסיון הפיכה ב-2022 והמערכת הפוליטית שלה עוברת טלטלות קשות, במצב להטיף דמוקרטיה לכל מדינה אחרת?

אפשר להבין אמנם את מדיניותו של הנשיא שמשקפת אינטרס פנימיים. הנשיא שאינו פרוגרסיבי במיוחד בהשקפתו, עומד בראש מפלגה שמכילה אגף שמאלני מאד חזק וקולני שמשתף את מחשבותיו על אי שביעות הרצון מהיחס לישראל.

אגף זה התאכזב מאי קיומה של הבטחתו של ביידן לפתוח מחדש את הקונסוליה האמריקאית במזרח העיר ירושלים, אי נכונותו לגנות את הבנייה היהודית ביהודה ושומרון וחוסר המעש שלו מול הנושא המדיני.

אות מוחשית לברית היסטורית

ערב הבחירות לנשיאות 2024, ביידן מוצא עצמו במצב חלש מאד וחושש מהעמדת מועמד דמוקרטי לשמאלו שיקח ממנו הרבה מאד קולות. אי הזמנת נתניהו מיועדת אולי למנוע תרחיש זה, בעוד הזמנת הנשיא הרצוג מיועדת לרצות את יהודי ארה"ב שכ-80% מהם מצביעים למפלגה הדמוקרטית.

נאומו המיועד של הנשיא הרצוג לפני שני בתי הקונגרס היא אות מוחשית לברית ההיסטורית בין ישראל לארה"ב, אבל מחווה זו לא תספיק לתקן את הנזק שעלול להיגרם מכך שאויבנו יגיעו למסקנה שהקרע בין ישראל לארה"ב עמוק מספיק על מנת לתקוף את האחרונה.

האם ארה"ב שכל כך פוחדת להתדרדר למלחמה תוססת במזרח התיכון, מגבירה את הסיכוי והסכנות של מלחמה זו? ישראל הינה עדיין בת בריתה הדמוקרטית היחידה של ארה"ב באזור- מדינה חזקה צבאית וטכנולוגית, ואמריקה היא עדיין בת בריתנו החשובה, כך שאין תחליף אמיתי לשני הצדדים.

למען האינטרסים האסטרטגיים והמוסרים של שתי המדינות הגיע הזמן שיתחילו לשים את הפוליטיקה הפנימית בצד, ויחלו להתנהג כמו בני ברית.

ד״ר מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בארה״ב, ח״כ וסגן השר במשרד רוה״ם, הוא המחבר של הספר ״ישראל 2048: המדינה הייחודית.״