ההסכמות מול איראן: שתיקתו של ראש הממשלה רועמת

בשעה שתשומת הלב הישראלית מופנית לעלילותיה של ח"כ טלי גוטליב, מתחוללת במזרח התיכון תפנית היסטורית.

על פי דיווחים עקשניים, וושינגטון וטהרן הגיעו, או לפחות עומדות להגיע, ל"הסכמות" בנוגע לתכנית הגרעין האיראנית. הן כוללות הסכמה אמריקנית להעשרת אורניום איראנית ברמה של 60% והזרמת מיליארדי דולרים לרפובליקה האסלאמית. האייתוללות, בתמורה, לא יחצו את הרף המצוין, יאפשרו יותר פיקוח בינלאומי, ישחררו אסירים אמריקנים ויימנעו מתקיפת כוחות אמריקניים במזרח התיכון (מה שמעלה את התהייה, את מי האיראנים כן יתקפו?).

הממשל האמריקני מכחיש בשלב זה שהושגו הסכמות, אבל העובדות הן שהאיראנים עצמם מדברים על הסכם אפשרי, שסבא"א סגרה חקירות נגד האיראנים ושמיליארדים כבר הוזרמו לטהרן בשבועות האחרונים. אין מקריות בדברים האלה.

ייתכן שגם בעתיד לא תהיה הודעה רשמית על "הסכמות" או "הסכם", אלא שהמציאות פשוט תתקבע תחת התנאים הנ"ל. לשני הצדדים נוח יותר פוליטית שלא להודות בקיומו. בתפיסה האיראנית, הסכם עם המערב הוא "כוס תרעלה".

בדעת הקהל האמריקנית, איראן היא הסייענית של פוטין, זו שמשלימה לו מאגרי חימוש בשביל המלחמה באוקראינה. על הסכם איתה, ביידן יחטוף לא רק מיריביו הרפובליקנים, אלא גם מחבריו הדמוקרטים. כך שההכחשה נוחה לכולם.

הסכמות נוראיות

ראוי לעמוד על ההישגים העצומים שההסכם נושא בכנפיו עבור האיראנים. לא רק לגיטימציה לפרויקט הגרעיני עצמו, אלא הסכמה לרף העשרה בלתי נתפס של 60% - רוב הדרך לפצצה, הזרמת חמצן חיוני לכלכלתם הקורסת והתעלמות מהפצת הטרור שלהם, מתוכנית הטילים ומהדיכוי הרצחני של המחאות באיראן.

יש דרך פשוטה, כמעט מדעית, להראות עד כמה ה"הסכמות" נוראיות, והיא להשוות אותן להסכם הגרעין המקורי מ־2015. בפשטות, ה־JCPOA, הסכם הגרעין שנחתם מול איראן ביולי 2015, הגביל את רמת ההעשרה ל־3.67%, חייב את איראן להוציא מתחומה את האורניום המועשר ברמה גבוהה יותר, אסר עליה להכניס סרכזות חדשות וסנדל אותה לפיקוח בינלאומי הדוק על תשתית הגרעין הנותרת.

ישראל בהובלת נתניהו יצאה, כזכור, למלחמת עולם נגד ההסכם של 2015. השיא היה הנאום הלעומתי של נתניהו בקונגרס. לאחריו, הצליחו השגריר דרמר ואחרים להקשות על אישור ההסכם בסנאט. גם המערכת הביטחונית־מדינית התנגדה ברובה להסכם ההוא, שאכן היה גרוע.

והנה, שמונה שנים אחרי, על מתווה גרוע עשרות מונים - דווקא כשאיראן מוקצה מחמת מיאוס באמריקה בגלל חבירתה לרוסיה, אותה ישראל ואותו נתניהו שותקים. "ניגודי השקפות שאנחנו לא מסתירים אותם על הסכמים קטנים", הגדיר נתניהו בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת את המדיניות הישראלית הנוכחית בנוגע ל"הסכמות".

ומה עכשיו?

ובכן, אם יש התנגדות ישראלית להסכמות המסתמנות, אף אחד לא יודע על כך. אך שלא כמו ב־2015, נתניהו לא תוקף את ארה"ב על ההגעה ל"הסכמות", לא מגדיר אותן "כניעה" ו"טעות היסטורית", לא יוצא למסע הסברה טלוויזיוני כפי שעשה אז - וכמובן לא נואם בקונגרס. אפילו את אזרחי ישראל אותו נתניהו כלל לא מזהיר מפני ההסכם החדש.

בספרו, "ביבי, סיפור חיי", הוא כותב על ההסכם מ־2015: "אם לא אנקוט עמדה, מה לעזאזל אני עושה כאן בכלל?".

רק לפני שנה נתניהו כתש את בנט ולפיד על "הרכנת ראש" בפני האמריקנים, והסביר כי "הממשלה משלימה עם איראן גרעינית ובכך מסכנת את עתיד ישראל". ועכשיו מה?

בלשכתו אפשר לשמוע כל מיני תירוצים על ההבדל בין אז והיום. כך למשל ראש המל"ל, צחי הנגבי, טען בראיון ל"ישראל היום" כי "לא נראה שההסכמות האלה, בשונה מההסכם המקורי, מהוות מבחינתנו איום קריטי". קשה לומר שהתירוצים משכנעים. באופן בלתי מוסבר, אפילו בנושא חייו - איראן - קשה להשתחרר מהרושם שזה לא אותו ביבי.