מפגן החוסן הלאומי של הציבור: לא רק תוצר של פעולה מכוונת מלמעלה

מבצעים צבאיים עלולים לתעתע כשמנתחים את משמעותם בזמן אמת. מלחמת לבנון השנייה זכתה לקיתונות של ביקורת לאורך ימי הקרב, אך גם הולידה שנים של שקט והרתעה בגבול הצפון. מערכת "צוק איתן" צרבה ברבים תודעת נזק שנגרם לחמאס והג'יהאד האסלאמי, אבל לא פטרה את הצורך במבצע "גן סגור" רק 4 שנים לאחר מכן.

כל מלחמה, מערכה או מבצע – וחמקמקותו. ועדיין, דבר אחד אפשר לומר על "מגן וחץ" כבר עכשיו. מעבר ליכולות המודיעין המרשימות, היוזמה, ויכולת הסיום המבצעית של צה"ל ושב"כ, לציבור הישראלי היה בו תפקיד דרמטי.

"החוסן הלאומי" נמצא בעמדת הובלה בוטחת

הציות הציבורי להנחיות פיקוד העורף אמנם מציל חיים, לא ניתן להפריז בחשיבותו, אבל יש לו השלכה תודעתית נוספת. הוא מונע לא רק אובדן בחיי אדם, אלא גם פגיעה במורל או בחוסן הלאומי כתוצאה מכך. נכון, "חוסן לאומי" הוא מונח שחוק לעייפה. חמור מכך, הוא מעורפל, קשה עד בלתי-אפשרי לאמוד אותן, והוא נתון לשינויים. ועדיין, הוא משמעותי. הוא מייצר אורך-רוח למקבלי ההחלטות, ויכולת להתמקד בהיבטים מבצעיים, במהלכים מדיניים, ובתהליך קבלת החלטות סדור. חוסן לאומי הוא בוודאי לא סיבה בודדת להמשיך במבצע כלשהו, אבל הוא בהחלט מאפשר לתחזק או להרחיב אותו, אם יש לכך הצדקה אמיתית.

"מגן וחץ" הוא לא המבצע הראשון שלחוסן הלאומי הייתה בו השפעה מרכזית. הוא אמנם בולט בו, ואפשר להתרשם שההערכה אליו מובעת ברבים מהמסרים שעוברים לציבור; אבל אם נבחן מהם הרכיבים שחשיבותם ניכרת כמעט בכל אירוע לוחמתי בישראל – "החוסן הלאומי" נמצא בעמדת הובלה בוטחת. זה בהחלט טבעי במדינה שמנהלת מאבקים על גבולותיה ממש – ולפעמים בתוכם – והעורף מעורב בהם בעל כורחו. "מגן וחץ", במובן הזה, מתווסף לשלל מקרים קודמים שממחישים זאת.

וזה אחד הדברים המעניינים בתודעה ציבורית. היא לא רק תוצר של פעולה מכוונת מלמעלה. לפעמים היא צומחת מלמטה, מהתנהלות הציבור עצמו, ומשפיעה בתורה כלפי מעלה, על ההנהגה. ולפעמים, היא פועלת גם לצדדים. על האויב, או הציבור שמזוהה איתו.

רטוריקה בוטחת שמכרסמת בתודעת הציבור

הציבור הפלסטיני והנהגתו צורכים חדשות מישראל. וכשהרוח שנושבת לכיוונם מלמדת על עמידות לאומית, יש לכך חשיבות. כשמצטרפת לכך רטוריקה בוטחת שמיועדת למבוקשים, דוגמת "המשפחה זוכרת והשב"כ לא שוכח", מנאום ראש השב"כ, נוצרת השפעה אמיתית, כזו שמכרסמת בתודעת הניצחון שמנסה לייצר ההנהגה הפלסטינית כלפי הציבור העזתי, מחלישה את הנרטיב הכוזב בדבר כניעת הצד הישראלי, ומפנה מקום להחדרת מסרים שממחישים את פגיעת ארגוני הטרור בפלסטינים עצמם.

הנתון המדהים לפיו 20-25 אחוזים מירי הג'יהאד האסלאמי נופל בשטח הרצועה הוא דוגמה לכך. הוא מהודהד בהצלחה על ידי דובר-צה"ל והמערכת הישראלית, ומייצר שיח ביקורתי מבית. סטטיסטיקה דומה אפיינה גם את מבצע "עלות השחר" והודגשה במסרים שליוו אותו, באופן שהוביל להתבטאויות קשות בעזה. טוב ייעשה אם תודגש בקרב הדרג המדיני אף יותר, לקראת דו"חות האו"ם שבוודאי יגיעו בהמשך. כך או אחרת, אפשר רק לייחל למציאות בה "החוסן הלאומי" נותר בעיקר מקור גאווה לחגים, ופחות למבחן המציאות הביטחונית.