הנזיפה שספג לפנות בוקר שגריר ישראל בוושינגטון, מייק הרצוג, אינה הבעיה שיש לישראל מול ארצות הברית. התועלת הביטחונית-מדינית שיש מביטול ההתנתקות שווה את חוסר הנעימות.
העניין, וזו הצרה העיקרית, שהשטיפה מסגנית שר החוץ, וונדי שרמן, איננה עומדת לבדה. היא מגיעה בתקופה שבה נשיא ארה"ב לא רוצה לפגוש בראש הממשלה הישראלי, וכאשר בתגובת נגד, נתניהו הורה לשריו לא לפגוש את עמיתיהם האמריקנים עד הודעה חדשה.
והצרה הנוספת היא שכל שני וחמישי יש עימותים נוספים עם הממשל, בלתי נחוצים בעליל. אלה מחירים שאין שום סיבה לשלם אותם.
מה למשל החכמה מצד סמוטריץ' לצעוק בבוטות ש"אין עם פלשתיני"? ועוד לעשות זאת דקה אחרי שהדלקת את הקהילה הבינלאומית ובראשה אמריקה עם האמירה "למחוק את חווארה"? ניחא אם הייתה תועלת באמירות המתגרות האלה, אבל אין.
הן רק גורמות לתגובת שרשרת שפוגעות באינטרסים הבינלאומיים של ישראל. הוא הדין להצעת החוק של חה"כ גפני ואשר, להגביל את חופש הדת של נוצרים בישראל.
זה נראה כאילו היושבים בלשכות השרים, טרם קלטו שיש עולם שלם שם בחוץ שאין ברירה אלא להתחשב בו. במרוצת השבועות שחלפו מאז הקמת הממשלה, היה מצופה שהשרים יפנימו את הנקודה, יסיקו מה מתחייב ממעמדם וישקלו שיקולים לאומיים ובינלאומיים רחבים ולא רק צרכים פוליטיים מידיים. משום מה זה לא קורה.
צריך לומר שגם ביידן מצדו נתון ללחצים פוליטיים במפלגתו ושהחוזק של יהודים בלי דעות שמאל, משפיע על גישת הממשל. אבל מבחינתה של ישראל זה בדיוק הבור שהחכם צריך להימנע מליפול אליו.
הנזק הנלווה למתח עם ארה"ב, הוא החלשת הקשרים עם מדינות ערב והרחקה גדולה עוד יותר של אפשרות נורמליזציה עם סעודיה. מדינות ערב מתקרבות לישראל כאשר הן חשות שאמריקה חזקה ואמינה. ריחוק בין וושינגטון לירושלים, מנחיל בבירות ערב את הרושם, ששני הדברים אינם מתקיימים.
ככל שמתקדמים הימים נראה שממשלת הימין ממש מתעקשת ללכת במסלול שהתוו לה מבקריה משמאל. במקום להפגין בגרות ואחריות, לקדם מדיניות ימין ביד אחת ואת מעמד ישראל בעולם ביד השנייה, יושבי הלשכות אמנם פונים ימינה, אך על הדרך דורסים אינטרסים ישראליים חשובים.