תהליך אוסלו, כפי שיזמתי אותו, לא היה (למגינת לבי) תהליך שלום, אלא הסכם ביניים לקראת שלום בין ישראל והפלשתינים, שנועד לפתור בעיות שנתגלעו בין הצדדים במהלך השיחות שהתנהלו בוושינגטון כחלק מוועידת מדריד.
ההבדל המשמעותי בין התהליך הרשמי, שהתקיים בין ישראל לבין משלחת ירדנית-פלשתינית משותפת (שלא הצליחה להגיע להבנות כלשהן עם הצד הישראלי), היה נכונותנו לקיים משא ומתן ישיר עם אש"פ באוסלו, מייד לאחר ביטול החוק שאסר מגעים בין ישראלים לבין חברי אש"פ.
במאמרו המופיע היום ב"ישראל היום", מייחס אלוף (מיל') גרשון הכהן הנחות יסוד למדיניות הישראלית של מי שהובילו את התהליך: היפרדות מהפלשתינים תבטיח שלום איתם; ניתן יהיה לגלגל לאחור את התהליך אם לא יעלה יפה; סיום הכיבוש יקנה לישראל לגיטימציה בין לאומית, והמדינה הפלשתינית תהיה מפורזת מנשק. הכהן קובע כי ההנחות הללו קרסו.
אין רוב ואין גבול
הוא מתעלם משתי עובדות עיקריות: הנחת היסוד המרכזית מבחינתנו הייתה כי המדינה היהודית עומדת לאבד את הרוב היהודי ממערב לירדן, אם לא ייקבע גבול בינה לבין הפלשתינים. הנחה זו התממשה, כמובן: אין כיום רוב יהודי, וגם אין גבול, ואין לימין שום תשובה לשאלה איך נמשיך להיות מדינה יהודית-דמוקרטית במצב החדש.
העובדה השנייה היא שהסכם אוסלו לא נועד להתקיים 30 שנה, וגם לא עשר שנים. הוא אמור היה להכין את הסכם הקבע שנועד להתממש שש שנים לאחר שנחתם הסכם העקרונות. כיון שהמדינה הפלשתינית לא קמה בשל ההתנגדות הנחרצת לחלוקת הארץ מצד גורמים בשני הצדדים, והכיבוש הישראלי לא הסתיים מעולם - קצת קשה להבין מדוע קובע הכהן כי קרסה ההנחה שסיום הכיבוש יקנה לגיטימציה לישראל. אפילו הסכם אוסלו המזדקן והנחלש מעניק לישראל לגיטימציה בשל עצם קיומו.
הימין שינה את טעמו
מה שקרה באמת, הוא שהימין, שהתנגד להסכם מיומו הראשון, שינה את טעמו, ובמקום לבטל את ההסכם (כפי שנתניהו שכנע את טראמפ לבטל את מחויבות ארה"ב להסכם הגרעין עם איראן ) - הפך אותו להסכם קבע.
נתניהו, המוביל את הגישה הזו, מיתמם מאחורי הסיסמה שהמציא ("ייתנו - יקבלו"), והוא מצפה כי כל פירות השלום העשויים להיוולד מהסכם קבע יושגו גם בהסכם ביניים, שאין בסופו אופק מדיני. הוא טועה, וגרשון הכהן טועה.
היתרונות הבינלאומיים והכלכליים שישראל נהנית מהם זה 29 שנים - שיתוף הפעולה הביטחוני והעול הכלכלי שישראל העבירה מעצמה למדינות התורמות מאז נחתם הסכם אוסלו - לא יעמדו לנו עוד זמן רב. במקום להתלונן על כך שכוס חד-פעמית אינה מאפשרת שתייה חוזרת, צריך לקנות כוס זכוכית ולשלם את מחירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו