ועידת האקלים בגלזגו: הזדמנות לקנות את עולמנו

חששות גדולים ומוצדקים מלווים את פתיחת ועידת האקלים בסקוטלנד. האם ישכילו מנהיגי העולם לגבש הסכמה רחבה וממשית על הפחתת פליטות דרמטית, ועוד כזו שתשפיע לחיוב על מגמות האקלים החמורות הצפויות? קרוב לוודאי שלא, אך מיותר לפלוט אנחת ייאוש, דווקא לאור כישלון הניסיונות הקודמים להתמודד עם אתגר האקלים, והרמת ידיים נוספת פירושה אסון ידוע מראש. 

המוסכמה הרווחת היא שאתגרי האקלים אינם מכירים בגבולות, ולכן כדאי שגם אנחנו, כישראלים מודאגים וסקרנים וכאזרחי העולם כולו, נתייחס לסוגיה באותו האופן. הכוונה היא שנכיר בחלקם של התאגידים הגלובליים בזיהום העולמי למול היעדר רגולציה ו/או מיסוי מצד המדינות, ולא רק ביכולת ההשפעה של ראשי המדינות גופא.

מתוך הראייה הזו, הוועידה הנוכחית מספקת הזדמנות טובה לבחינת יחסי העוצמה הבין-מדינתיים, ויכולת שיתוף הפעולה צריכה להיבחן מתוך ה"ריאל-פוליטיק" הזה בדיוק. כאן המקום להזכיר, למשל, את היעדרם של נשיאי סין (המזהמת הגדולה) ורוסיה, היעדר האינטרס המיידי של פוליטיקאים להירתם להחלטה "על המקום" וכמובן הפרת ההתחייבויות שכבר הוסכמו (!) בפריז ב-2015 הקשורות ל... ובכן... כסף. למשל, העובדה שמדינות מפותחות לא העבירו למדינות המתפתחות את הכסף הנדרש לצורך היערכות לאתגר.

אז מה בכל זאת ניתן להשיג? החלטה שתחייב מנגנוני פיקוח והפעלת לחץ על מנהיגים במהלך השנים הקרובות עד לגבול של 2030 לצד לחץ ציבורי על התאגידים. החלטה כזו עשויה להשפיע לא רק על מצב הרוח, כי אם על העתיד שלאחר העשור הקרוב.

הגם שישראל נזכרה, באיחור רב, ליישר קו עם המדינות המובילות, עדיין לא מאוחר: זה בדיוק הזמן להתעורר. לטובתנו שלנו, קיום הוועידה אמור לשמש אבן דרך ישראלית לטיפול בסוגיות הסביבתיות הדורשות מענה דחוף. בדיוק לצורך כך יש משמעות רבה לקביעת יעדים מדידים בטווח המיידי: הכרזה על מצב חירום אקלימי, הגעה לעמדת הובלה בשימוש באנרגיות מתחדשות, ושינוי מקיף בתחבורה הציבורית הם התחלה טובה כבר מהיום - עבור המחר של ילדינו. עם או בלי הצלחת הוועידה העולמית.