"צא לנוף אך אל תקטוף": רשות הטבע והגנים בפרויקט מיוחד לשמירה על הטבע

המשפט "יציבות ושינויים בשמירת הטבע בישראל", נשמע גדול ובעל משמעות, אך מה באמת עומד מאחוריו? אחת המשימות העיקריות של רשות הטבע והגנים היא להגן על מיני הצמחים ובעלי החיים במערכות אקולוגיות מתפקדות היטב בנופים הטבעיים. מילים יפות, אך לא ברור איך מגשימים אותן, במיוחד כשכל מילה טעונה בריבוי משמעויות. איך מגדירים "להגן"? למה רק צמחים ובעלי חיים ולא פטריות וחיידקים? האם יש הגדרה מוסכמת למערכות אקולוגיות? מה ההגדרה למערכות מתפקדות ומתפקדות היטב? לנופים טבעיים? האם יש דבר כזה טבעי? למרות השאלות הכבדות, המטרה ברורה למדי ותשובות מדויקות לא ישנו אותה באופן ניכר.

אחד הנושאים המרכזיים בהם ניתן להצביע על יציבות מבורכת הוא שלרשות הטבע והגנים יש תורת עבודה ברורה למדי, אשר בבסיסה עומדת התפיסה האוניברסלית ששמירת הטבע נועדה להגן על הטבע מפני האדם ופעולותיו. הטבע זקוק להגנה משום שאוכלוסיית האדם על פני כדור הארץ גדלה מאוד, ואנחנו, בני האדם, פוגעים בו. בישראל, קצב גידול האוכלוסייה גבוה מאוד בקנה מידה בינלאומי (2% לשנה).

מעניין לציין שבהסתכלות בטווחי זמן גיאולוגיים, השפעת האדם היא תופעה קטנה. כדור הארץ ידע תקופות בהן הכחדת המינים הייתה עצומה, למשל בסוף עידן הפלאוזואיקון הוכחדו כ-90% מהמינים ובסוף המזוזואיקון נכחדו הדינוזאורים. למרות ההכחדות המסיביות, מספר המינים על פני כדור הארץ עולה.

מדוע אנחנו דואגים? כיוון שהזמן שלוקח להתאוששות הוא עצום, אין לדעת מה הנזק שיגרם שיוכל להביא להיעלמות המין האנושי. אחרינו ובלעדינו הטבע בטוח ישתקם. האם זה אומר שמותר לנו לשחת את הארץ?

שטח

תורת העבודה המרכזית של רשות הטבע והגנים גורסת ששמירה על הטבע דורשת שמירה על שטחים עצומים כדי שהמערכות האקולוגיות יוכלו לתפקד. ככל שהשטח גדול יותר מינים רבים יוכלו להתקיים בו. אם למשל, נצליח לשמור על שמורת ענק בכל השליש הצפוני של ישראל, נעשה כנראה עבודה מצוינת בשמירת המערכות הים-תיכונית אך היינו מזניחים את המדבר. השטח השמור הגדול צריך לייצג את המערכות האקולוגיות במדינה.

אבל אף פעם אי אפשר להגן על מספיק שטח. בכל המקרים האלה שומרי הטבע נדרשים להגן על מינים בסכנת הכחדה, לרסן מינים מתפרצים ולפגוע במינים פולשים.

אימוץ רצוף של תורת העבודה של רשות הטבע והגנים תרם לשינוי המשמעותי ביותר בשמירת הטבע בישראל, כאשר למעלה מ-25% משטחה היבשתי מוגן בשמורות טבע וגנים לאומיים. זה מספר גבוה מאוד. בים התיכון, אנחנו רחוקים מאמת המידה הבינלאומית של הגנה על 30% מהשטחים בים וביבשה, אך יש שיפור משמעותי וכמות השמורות הימיות גדלה בהתמדה. כלומר, בנושא המשמעותי ביותר בשמירת הטבע בישראל יש שינוי מבורך.

חשוב שהשטחים המוגנים יהיו מחוברים כדי לאפשר הגירה ביניהם. הגירה חשובה כדי לאפשר אכלוס של שטחים לאחר הכחדות מקומיות וכדי להבטיח ריענון המאגר הגנטי. תכנית המסדרונות האקולוגיים שהוצגה על ידי רשות הטבע והגנים בשלהי המאה הקודמת, מקובלת על ידי מנהל התכנון כבסיס לרשת מסדרונות אקולוגיים. יש עדיין חילוקי דעות משמעותיים על התקנונים התכנוניים בהם, אך בהחלט אפשר להצביע על שינוי חיובי במהלך העשורים האחרונים.

מינים בסכנת הכחדה

יש קריטריונים ברורים למדי להגדרה של מינים בסכנה, ורשות הטבע והגנים פועלת על פי הנחיות ארגון שמירת הטבע הבינלאומי IUCN. נכתבות תכניות אסטרטגיות לטיפול במינים בסכנה. עם זאת, יש לזכור שלצד הגידול העצום באוכלוסיית האדם והתרחבות התשתיות הנלווית, בתי הגידול מצטמצמים ומתפצלים, ומקשים על השמירה בהם. למרות שיש סימנים להתאוששות של חלקם, התחזית ארוכת הטווח אינה מעודדת וצפוי שינוי שלילי.

מינים פולשים ומתפרצים

המינים המתפרצים, הם מינים מקומיים שאוכלוסיותיהם גדלו הרבה מעבר לכושר הנשיאה של השטח בגלל פעילות האדם. המינים הפולשים הם מינים שהגיעו לישראל שאינה נכללת בתחום התפוצה שלהם. שניהם גורמים לנזק לטבע ולאדם והאמצעים לטיפול בהם דומים. הם מפריעים למילוי המשימה המרכזית של שמירת הטבע, פוגעים במינים אחרים, בבתי גידול ובמערכות אקולוגיות ומשנים את הנוף.

הדרך המרכזית לטפל במינים פולשים היא למנוע את כניסתם, ואם חדרו, לשנות את החוק כך שאפשר יהיה לפגוע באוכלוסיותיהם בכל מקום ולמנוע את הפצתם. אנחנו מנסים כבר כמה שנים לקדם חוק "מינים פולשים", אך נתקלים בקשיים לקדם מול גורמי החקיקה.

הבעיה המרכזית סביב המינים המתפרצים אינה נזקם הישיר אלא ההרעלות שבאות בעקבותיהן הגורמות לפגיעה במינים בסכנה. ההשפעה על המינים המתפרצים היא זניחה, אך ההשפעה על מינים נדירים, ובעיקר דורסים גדולים, היא הרת אסון כשאלה ניזונים מפגרים ומתים. ההרעלות נגרמות כיוון שהמינים המתפרצים פוגעים בחקלאות, וחקלאים בודדים מפזרים רעל כדי לפגוע בהם.

הסיבה שבגללה אוכלוסיות המינים המתפרצים גדלות והיא פסולת בכלל ופסולת בשר בפרט. כדי לקטוע את מעגל הקסמים יש לנקות את המדינה מפגרי בשר ואז אוכלוסיות המינים המתפרצים יצטמצמו ולחקלאים לא תהיה עילה להשתמש ברעל. לאחרונה נרשמה פריצת דרך, כשקרן הניקיון מממנת ניקיון זה. הכספים עדיין לא הגיעו, אך בהחלט יש שינוי חיובי. גם הרגולציה על השימוש ברעלים לא מטופלת ואנחנו עדיין לא מצליחים להניע את משרדי הממשלה לפעולה בנושא חמור זה!

נתונים

אחד השינויים החיוביים בשמירת הטבע בעשורים האחרונים היא כמות הנתונים הנאספים בישראל. באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, לדוגמה, היו במאגר הרשות כ-1,500 תצפיות על יעלים שנרשמו במערכת, לאחר 20 שנות דיווח של פקחים. היום, באמצעות תכנה שפיתחנו ומותקנת על מכשירי הטלפון, פקחי הרשות מתעדים כ-10,000 דיווחים שונים בשנה!

הציבור

אולם, יש נתון אחד יציב מאוד שלא משתנה – הציבור בישראל מוטרד מנושאים קיומיים - ביטחון, קרע(ים) חברתיים, פרנסה ועוד בעיות מטרידות רבות שכולנו מתמודדים איתן. לכאורה הציבור הפך להיות "ירוק" וסביבתי יותר –ההתקדמות החקיקתית בנושאי שמירת טבע איטית מאוד עד לא קיימת, הדוגמאות רבות: ההמלצות להקמת אזורי חיץ למניעת שרפות נכתבו אחרי השרפה בכרמל בשנת 1989. גם אסון הכרמל בשנת 2010 לא הצליח להביא לידי מימון מהלך זה, ורק ב-2022 החל תהליך ראשוני של מימוש ההמלצות.

דוגמה נוספת היא השימוש הפרוץ ברעלים בשטחים החקלאיים. כששני ילדים נהרגו כתוצאה משימוש לא נכון ברעל על ידי מדביר בירושלים, המדינה רעשה ובזמן שיא נחקק חוק מיוחד למדבירים. למה אין טיפול מקביל ברעלים בסביבה החקלאית? האם הרעלה של שבעה צבאים, מתוכם כמה נקבות בהריון (מקרה שהתרחש רק השנה) אינה מרעישה דיה?

לדעתי הפתרון הוא חינוך, אבל לא על ידי מערכת החינוך הפורמלית שעוסקת בנושאי שמירת טבע רק בשוליים. הדרך הנכונה לחינוך הינה לפנות לציבור ישירות. השימוש במדיה הדיגיטלית, הישר אל הילדים ובני הנוער שקשובים יותר לנושאי טבע, יכול לעזור. הם יפעילו לחץ על הוריהם ומשם הדרך למקבלי ההחלטות פתוחה. כך נעשה בפרויקט החינוך לשמירת טבע היחיד בישראל שהצליח עד כה ("צא לנוף אך אל תקטוף").

הכותב הוא המדען הראשי של רשות הטבע והגנים