"היום אני יודעת שאוכל להיות מה שאבחר"

החיילת עמית אדרי, 20, לא חשבה שתסיים תיכון. עודף המשקל הכריע אותה, והיא הסתגרה בביתה מרוב בושה. "הלב שלי נסגר, לא רציתי שיראו אותי והסתגרתי ימים כלילות בחדרי", היא נזכרת. במשך שבועות התחמקה אדרי מטלפונים חוזרים ונשנים של יעל בן מרדכי, מדריכה ומלווה בתוכנית "צהלה", שמטרתה לסייע לנערים ולנערות לקראת נשירה מבית הספר לחזור אל מסלול הלימודים, וגם לוודא שיתגייסו לצה"ל. "יעל לא ויתרה ובכל שבוע צלצלה, עד שאמרתי לעצמי 'אוקיי, אני אגיע ואז אנפנף אותה, העיקר שתשחרר ממני'".

מה גרם לך לשנות את דעתך?

"היא הצליחה בשלב מסוים להיישיר אלי מבט ואמרה לי במילים פשוטות: 'אני יודעת'. זה סקרן אותי, איכשהו היא הצליחה לחדור את חומות הלב שלי".

עם הזמן התחילה אדרי להרגיש יותר בנוח עם עצמה, אבל אז הגיעה הבשורה הקשה. "הצבא הודיע לי שאני לא מתגייסת בגלל המשקל שלי. פספסתי כבר כל כך הרבה בחיים, טיולים בבית הספר, מפגשים עם חברים, חשבתי לעצמי שזה כבר לא משנה אם גם את הצבא אפספס", היא נזכרת. מאוחר יותר, במהלך טקס סיום בבסיס חיל האוויר יחד עם בנות "צהלה", הבינה אדרי שתעשה הכל כדי להילחם על שירות. "היתה לי צמרמורת כשראיתי את ההתרגשות בעיניים של ההורים במעמד הזה, והחלטתי שאין סיכוי שאוותר על השירות".

מה עשית?

"ירדתי משמעותית במשקל, השלתי מעצמי 45 ק"ג. אלמלא יעל הייתי מוותרת לעצמי ועל עצמי.היא ממש הפעילה את הקשרים שלה, והצלחנו לקבל תאריך לגיוס".

וואו.

"כשהיא הודיעה לי שאני מתגייסת, הייתי בשוק. אנשים לא האמינו, כולם אמרו שאין לי סיכוי, שכדאי שאוותר. אבל היא היתה לצידי, באהבה טהורה וללא אינטרס". אדרי מנהלת היום מטבח בבסיס קרבי. "מי היה מאמין שהיום אנהל צוות שלם? זה כל כך לא מובן מאליו".

סיימת תיכון?

"כן, בבגרות מלאה. אפילו הייתי בנשף הסיום. חיפשתי שמלות, ובאחת הפעמים המוכרת פשוט ביקשה שאצא בטענה שאין סיכוי שאמצא משהו למידותיי. זה שבר אותי. החלטתי לא ללכת, אבל יעל עודדה אותי והכינה אותי לאירוע. היום אני יודעת שאם הייתי מוותרת על הנשף, הייתי מתחרטת על זה כל החיים". 

את אוהבת את מה שאת רואה במראה כיום?

"היום אני יודעת שאוכל להיות כל מה שרק אבחר, שיש בי כוח רצון ויכולת. אני מאמינה בעצמי, יודעת שגם ברגעים קשים יש סביבי אנשים מדהימים שתומכים בי ומזכירים לי מי אני ולמה אני מסוגלת".

יעל בן מרדכי, 55, מלווה עשרות נערות זה שלוש שנים בתוכנית "צהלה", המכשירה נערים ונערות מכיתות מב"ר, בליווי פרטני וקבוצתי, ומעניקה להם כלים להעצמה אישית. בן מרדכי, תושבת צורן, היא אלמנת צה"ל היחידה בישראל שלימים הפכה למודיעה למשפחות על חלליהן. "בעלי, אהוד בן מרדכי, נהרג בידי מחבלים במוצב החרמון בשנת 1991. כשקמתי על הרגליים התחלתי להתנדב למען אחרים, וזה מה שאני עושה זה 15 שנים במקביל לעבודתי כקוסמטיקאית". לפני ארבע שנים החלה ללוות נערות בפרויקט. "הן מגיעות מבתים לא פשוטים, לכל אחת יש סיפור. הן זקוקות להכוונה, ובעיקר לדמות חינוכית שתאמין בהן".

מה כולל הליווי?

"לחלקן היו תיקים במשטרה, דאגתי לטיפול מאסיבי במישור הזה. דאגתי למרצים בתחומים שקשורים בדימוי גוף, בחינוך מיני, הבאתי אנשים עם סיפורים קשים שהפכו בעצמם חונכים כדי להראות להן שהשינוי אפשרי. הליווי שם דגש על חשיבות סיום הלימודים, ולא פחות מזה, על ההשתלבות בצה"ל. מדובר בצעירות מוכשרות, טובות לב, שאין שום סיבה שלא ישתלבו בחברה. כל מה שצריך זה שהן יאמינו בעצמן, יחזקו זו את זו, וזה אפשרי". 

"כל התלמידים ראויים"

ויקי פרץ, 42, תושבת רעננה ואם לשלושה, חוותה על בשרה את אוזלת היד מול מערכות החינוך במשך שנים עם ילדה הבכור, שלא הצליח להשתלב בכיתה לנוכח בעיות קשב וריכוז. "לקחתי אותו לריפוי בעיסוק, לקלינאית תקשורת, לא היה תחום שלא ניסיתי במרכזי התפתחות הילד, רציתי להבין מה אני עושה לא בסדר", היא נזכרת.

לימים, לאחר שנחשפה למרפאה בעיסוק שעבדה בשיטת פוירשטיין, החליטה להפוך בעצמה למלווה פדגוגית, וזה שמונה שנים היא מכשירה מורים בבתי ספר לפיתוח מיומנויות למידה. "שיטת פוירשטיין", מייסודו של חתן פרס ישראל וזוכה בעיטור נשיא המדינה פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל, מתבצעת על ידי מטלות פשוטות של נייר ועיפרון, ומטרתה להציף את כלל הפונקציות הקוגניטיביות וללמד את שפת החשיבה. "אנחנו מקנים מיומנויות חשיבה ולמידה, מצמצמים פערים בטרם תחילת הבגרויות, וחשוב מכך - שואפים להגביר את תחושת המסוגלות והערך העצמי של התלמידים", מציינת פרץ. השיטה פועלת כיום בעשרות מוסדות בחינוך ההתיישבותי, בבתי ספר תיכוניים, וגם בירושלים המזרחית. 

"כדמויות חינוכיות וכהורים לילדים, התפקיד שלנו הוא לתווך להם את הידע לחיים עצמם. פרופ' פוירשטיין קבע קריטריונים לתיווך נכון, ובעיקר - תיווך למשמעות", אומרת פרץ, "כשאני מבקשת מילד לבצע תרגיל בצורה מסוימת, הוא צריך להבין מדוע צריך ליישם את התרגיל בדרך אחת ולא אחרת. למשל, ריכוז נתונים בטבלה.הילד צריך להבין מה היתרון של שימוש בטבלה, ולא רק לעשות את מה שביקשתי ממנו. טבלה, למשל, היא משהו שילדים נחשפים אליו בתוצאות משחקי כדורגל. חשוב מאוד לצאת מהחלל של הכיתה וליישם את הפרקטיקה במחוזות אחרים. פרופ' פוירשטיין האמין שכל דבר הוא סינגולרי, ואם אתה לא יודע איך קוראים למשהו אתה לא יכול להשתמש בו, ולכן חשוב ללמד את שפת החשיבה ולהכיר את השם של פעולת החשיבה".

אילו שיטות נלמדות?

"כשאת מקבלת משימה, את קודם כל אוספת נתונים, לאחר מכן מבצעת ניתוח ואנליזה, פירוק, ומתוך זה את בונה לך אסטרטגיה. המודל מפתח פעולות חשיבה, שזו שפה שלמה מתוך משימות שלא קשורות לתחום לימודי, כך שיהיה להם ארגז כלים בזמן שהם לומדים את מקצועות הליבה, שיידעו כיצד לגשת לכל חומר שנלמד. התחום מעיף אבק מעל גלגלי החשיבה".

אחד ממקרי הבוחן וההצלחה של השיטה הוא בית הספר מקיף אורט ערבי רמלה ("חושב אופקים"). "שיעורי הזכאות לבגרות היו בתחתית, כחמישה אחוזים. העברנו 120 שעות של השתלמות לכל צוות המורים כדי ליצור שפה בית־ספרית", מציינת פרץ. 

מה את רוצה לראות בכיתה?

"אני בודקת אם המורה שאל שאלות שמעוררות חשיבה, אם תיווך משמעות ואילו מיומנויות חשיבה פיתח. האם שאל שאלות שגורמות להסקת מסקנות, כשהדגש הוא התהליך ולא התוצר? כשתלמידים נתקלים בתרגיל חדש, הם לרוב יגיעו בתחושת מסוגלות נמוכה וימתינו שהמורה יפתור את התרגיל על הלוח. המטרה היא לאפשר לתלמיד את הביטחון לפתור בעצמו את התרגיל, וללמוד מהשגיאה כמקור לצמיחה וללמידה".

בתוך שנה בית הספר אפשר לתלמידים לגשת לבגרות של 4 יחידות במתמטיקה, ובתום חמש שנים גם ל־5 יחידות. "בית הספר זכה לציון גבוה במיצב האקלים, תוך שהוא עוקף משמעותית את הממוצע הארצי ואת בתי הספר הממלכתיים היהודיים", מדגישה פרץ.

רבאב נאסר, 43, כימאית, מנהלת את אורט רמלה זה עשר שנים ומתרגשת מאוד מהתהליך שעברו הצוות והתלמידים, והיד עוד נטויה. "בכל פתיחת שנה אני מתרגשת כי אני יודעת שאני מצמצמת את גובה תקרת הזכוכית, עד כדי כך שהיום, בגלל הקורונה, אנחנו מכניסים אל בית הספר את כל העזרים הטכנולוגיים כדי להמשיך להנחיל את אסטרטגיות החשיבה גם בלמידה מרחוק, משהו שמעולם לא הייתי מעזה לעשות בעבר", היא מספרת. נאסר בהחלט יכולה להתגאות. בתוך שנה מיישום התוכנית עלו שיעורי הזכאים לבגרות ל־40 אחוזים, והשנה היא צפויה לסיים עם 72 אחוזים. 

"כדי להפוך את הילד לתלמיד עצמאי, הדבר מתאפשר בתהליך של פיתוח מודעות עצמית גבוהה ליכולות, לפוטנציאל הגלום בו ולייחודיות שלו. חיפשתי מודל שהוא לא עוד שעות תגבור למקצועות הליבה, אלא משהו שייתן לי ארגז כלים, יסייע בלמידה הבית־ספרית ויגשר על הפערים החברתיים שהצטברו. השיטה מקדמת כל בן אדם מהמקום שבו הוא נמצא ובאופן יסודי. המטרה היא להעניק לכל ילד כלים ולאפשר שוויון הזדמנויות בחינוך", מציינת נאסר. 

מה חווים ילדים מרקעים מורכבים?

"הם לרוב לא מאמינים בעצמם, הם מגיעים לבית הספר בתחושות של כישלון. בשיטה הזו, כשהם לומדים איך ללמוד, מתחדדת בתוכם ההערכה העצמית. הילד מפנים שיש בו תחומים חזקים, ושהוא ייחודי ומסוגל. כל מה שצריך זה תיווך נכון, צעד אחר צעד, יד ביד. זה לוקח זמן, אבל שווה את זה. כאשת חינוך אני רוצה לדעת שיש לי כלים לגעת בכל ילד, לעשות סדר בהוראה שלי כדי לאפשר לכולם לממש את הפוטנציאל הגלום בהם".

השאיפה: סובלנות

"שער שוויון" היא תוכנית חינוכית חברתית וספורטיבית, שמטרתה להקנות מסגרת לילדים ולנוער באזורי הפריפריה החברתית של ישראל. הארגון מפעיל קבוצות המשלבות אימוני כדורגל עם מרכזי למידה לתגבור לימודי ופעילויות חינוכיות להקניית ערכים של קבלת האחר. התוכנית פועלת יותר מעשור בכ־300 בתי ספר ברחבי הארץ, ומשתתפים בה 4,500 ילדים ונערים בני 16-9. בין השותפים לעשייה המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל וההתאחדות לכדורגל.

"האימונים נערכים בשטח בית הספר. פעמיים נוספות בשבוע אנחנו מפעילים מרכזי למידה לתגבור במקצועות ליבה, העשרה ועורכים גיבוש קבוצתי", מספר לירן ג'רסי, מנכ"ל ומייסד עמותת היוזמה החינוכית הספורטיבית המפעילה את הפרויקט. "הילדים מבינים שאם הם רוצים להשתלב באימונים, חשוב להגיע להישגים טובים בלימודים ולסיים את כל המטלות. אנחנו שם עבורם כדמות מחנכת משמעותית, שתלווה אותם לאורך השנה".

אילו ערכים אתם מקנים?

"הדגש הוא על ספורטיביות והעצמה אישית, לצד קבלת האחר תוך שאיפה למצוינות - פעם בחודש כל קבוצה משתתפת בטורניר מחוזי. זה אירוע מרגש כי את רואה 15 קבוצות כדורגל של ילדים מיישובים שונים, יהודים וערבים כאחד, כולם במדים עם סמל זהה רק בצבעים שונים, שרים יחד. כרטיס ירוק מצטבר מקנה להם את גביע ה'הגינות', היכולת לכבד את שחקני הקבוצה היריבה, ללחוץ ידיים גם כשמפסידים". 

ליאל בן יואש, 16, מהעיר לוד, הפך מחניך לעוזר מאמן לילדים בכיתות ה'־ו'. הוא חולם בימים אלה להצליח בעתיד באירופה. "לאחרונה קשה להתאמן בגלל הקורונה, אבל אני מנסה בכל זמן שמתאפשר לעשות את מה שאני אוהב ולהתאמן", הוא מספר, "התחלתי את הדרך שלי בשער שוויון בכיתה ה', והשנה כשהתחלנו את המעורבות החברתית בבית הספר, קיוויתי ללכת ולהשפיע לטובה על ילדים ולעבור איתם דרך כמו שאני עברתי".

מה קורה באימון?

"חשוב ללמד את הילדים שקודם כל, לפני השאיפה לנצח, צריך להיות אכפתי וסובלני. תחרותיות היא טובה, חשוב להיות מקצוענים, אבל כדורגל הוא משחק שמחבר בין ילדים, והוא קודם כל משהו שעושים בשביל הכיף".

מהו הכרטיס הירוק?

"בכדורגל מקצועי יש כרטיסים צהוב ואדום, הם מסמנים את השחקן שעובר על החוקים. בשער שוויון יש כרטיס ירוק שמסמן את השחקן כספורטיבי. אם עשית עבירה והתנצלת, הכרת בטעות שלך - השופט מניף את הכרטיס הירוק. אם הקבוצה שלך הפסידה, גם כשזה מבאס, ואתה לוחץ יד לשחקנים מהקבוצה היריבה, אתה מקבל כרטיס ירוק".

זוכר רגע מרגש במיוחד?

"היו שניים: כשנבחרתי לחניך מצטיין בקבוצה בשנה הראשונה, והשנה כשאימנתי בטורניר שבו התחברנו משני בתי ספר בעיר, יהודי וערבי. שיחקנו כקבוצה אחת וגם זכינו במקום הראשון. היה שיתוף פעולה ברמה מאוד גבוהה. זה חימם לי את הלב".

לאזן בין פרנסה לבגרויות

"תעסוקיץ" היא תוכנית אחת מתוך עשרות שמפעילה עמותת "אלומה", ומטרתה להכשיר מקצועית נערים ונערות, שבלית ברירה נאלצו להזניח את הלימודים כדי להתפרנס. יובל אברהם, 24, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, מלווה 25 חניכים וחניכות בני 18-15, וניתבה אותם עד כה לקורסי הכשרה בעיצוב גרפי, בתכנות ובתיקון פלאפונים, בטכנאות סאונד, במיומנויות אופיס וגם בקונדיטוריה. "הליווי כולל הכנה לראיונות עבודה, כתיבת קורות חיים וגם הבנה של הזכויות הבסיסיות המגיעות להם".

מהו האתגר המרכזי?

"למצוא את האיזון בין הצורך הברור שלהם לפרנסה לבין השלמת מטלות בית הספר. ההתלבטות היא מתי לשלוח אותם לקורס הכשרה ומתי להפנות אותם לראיונות עבודה. חשוב לנו שהתעסוקה לא תבוא על חשבון בית הספר, כך שאני צריכה לזהות לאילו מהם יש פניות רגשית לעבור לצד בגרויות גם הכשרה תעסוקתית".

לינוי פ', בת 17, תושבת רחובות, היא מהחניכות שנותבו לעבודה בחפירות ארכיאולוגיות בנגב. "כשהייתי בחטיבה לא למדתי. הייתי מעופפת, המטלות בבית הספר לא ממש היו בסדר היום שלי, ואז בכיתה ט' השתניתי. הבנתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים. באותה התקופה מחצית מהשכבה שלי נשרה מבית הספר. למזלי, הצלחתי להתקבל לתיכון וכיום אני בכיתת מב"ר", היא מספרת. זה שנה שהיא מתנדבת במסגרת המחויבות האישית שלה בעמותת אקי"ם.

"הילדים האלה הם מלאכים. אנחנו עושות איתם פעילויות, חוגגות חגים, וזה ממלא לי את הלב", היא אומרת. היא מתגוררת עם אמה, אחות גדולה לארבעה אחים, ושואפת לעצמאות מלאה. "אני רוצה לחסוך לרישיון ויש לי שאיפה להיות עצמאית, אבל המשימה החשובה ביותר היא קודם כל לסיים את הבגרויות. גם אם יציעו לי משכורת של כמה אלפי שקלים זה לא רלוונטי, כי מה זה משנה אם היום ארוויח אבל אחר כך לא יהיה לי שום עתיד שבו אוכל להצליח ולהתקדם?"

מהו החלום שלך?

"אני רוצה לגלות מהו התחום שבו אני הכי טובה ולממש את עצמי. ברמה המקצועית, חשוב לי להיות כמו אמא שלי, עצמאית ולא שכירה, להיות אדון לעצמי ולא תלויה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו