המחנך שהתגייס, נפצע ושמר על קשר עם תלמידיו: "בבית לוינשטיין הבנתי - התלמידים שלי לא מוותרים עלי"

בבוקר השבעה באוקטובר התעוררתי כמו כולם להתרעות צבע אדום והדי פיצוצים. לאחר כמה שעות קיבלתי צו 8 ובעצם הוקפצתי לבסיס האם שלי.

בדרך לבסיס, קיבלתי סרטון שחמאס פרסם. בסרטון אני רואה את אחי הקטן, חייל סדיר המשרת בנחל עוז. אחי נראה רע, מוקף בפצועים והחרדה נראתה היטב על פניו.

חשבתי שיהיה נכון להגיע מיד לבית ההורים שלי, שמתמודדים גם הם עם פרסום הסרטון הזה ועם החשש הגדול מחטיפה או חלילה גרוע מזה... לאחר דקות ארוכות של סערת רגשות ושיחה מורכבת עם אמא, נשמתי עמוק והבנתי שברמה הלאומית נכון יותר שאגיע לגדוד מיד.

בתום כמה שעות של התארגנות, חתימה על ציוד, נשק ותדריך – אחי מתקשר אליי. "אני בסורוקה ואני יחסית בסדר, חטפתי כמה רסיסים וכדור אחד בברך. נלחמתי כמו גדול, אבל אני בסדר. תשמור על עצמך ובבקשה תחזור אלינו בשלום".

ניגבתי את הדמעות ויצאנו לדרך. חזית הדרום, עוטף עזה, מעבר לגבול הצפון ובעצם כל מה שביקשו מאיתנו לעשות – עשינו באהבה גדולה.

אבל הם נותרו קצת מאחור. התלמידים שלי. גם בתוך כל הלחץ והעבודה השוטפת בפעילות – הם תמיד היו במחשבות שלי. כאשר הגענו לתפוס כוננות בגבול הצפון, שלחתי להם קישור למפגש זום.
הבהרתי ש"המפגש הוא לא חובה, רק למי שמעוניין. אני אחכה לכם. אין סיבה מיוחדת, פשוט התגעגעתי".

והם נכנסו למפגש. כולם. הם דיברו באומץ ובגילוי לב על התחושות, החששות, על בני המשפחה שנמצאים בחזית ועל הגעגוע שלהם לשגרה הרגילה.

המפגשים בזום הפכו לקבועים. אף אחד לא רצה לוותר גם אם היו ברשותי דקות בודדות. חלק מההורים ביקשו לקחת חלק ולהצטרף למפגשים. הסכמתי בשמחה והרגשתי שאנחנו עוברים תהליך מרגש. תהליך שהפך אותנו למשהו אחר. אנחנו לא רק כיתה. אנחנו בעצם קהילה.

ידעתי שלא נכון להעביר מפגש לימודי טכני ומסודר. נתתי לשיח לזרום, ביקשתי מהם להוביל והם עשו את זה בצורה מרגשת ומעוררת השראה.

בחודש דצמבר, באוגדת עזה, בזמן ההכנה לכניסה קרקעית, נפצעתי. פציעה לא פשוטה שחייבה אותי לעבור ניתוח ושיקום ארוך.

כאשר הגעתי לשיקום בבית לוינשטיין המקסים הם היו שם. התלמידים שלי. הילדים שלי. הקהילה שלי. הם היו שם. חלקם הגיעו עם מתנות, חלקם עם ספרי לימוד לקראת הבגרות בתנ"ך.

למדנו יחד, דיברנו ובעיקר חשנו שותפות עמוקה. המורה הוא כבר לא אותה הדמות שיודעת הכל.
גם למורה קשה, גם הוא מתמודד ואנחנו שותפים לאירוע הזה. וכמו שותפים טובים, הם שמרו על קשר עם אשתי הגיבורה והציעו את עזרתם בנפש חפצה.

בסיום המפגש בבית לוינשטיין, התלמידים שלחו לי קישור ואמרו לי בחיוך "רק תגיד לנו מתי – ואנחנו נכנסים למפגש. אל תשכח, אנחנו מחכים".

ובאמת קיימנו מפגשי זום יומיים קבועים. הם שאלו – אני עניתי. הם שיתפו – ואני הקשבתי. הם המשיכו להגיע לבית לוינשטיין לפחות אחת לשבוע. הם, ההורים ובני המשפחה שלהם.

חלקם הגיעו ללמוד, חלקם הגיעו לחבק, חלקם הגיעו לשוחח. בפעם הראשונה כששלחתי את הקישור הראשון לזום, חשבתי לעצמי שאני לא מוותר עליהם. בבית לוינשטיין הבנתי את ההפך. הבנתי שהם לא מוותרים עליי. הבנתי שהם מלמדים אותי את השיעור החשוב ביותר בעולם.

הם מלמדים אותי כיצד צריכה להראות הכרת הטוב. כיצד צריכה להראות שותפות אמיתית. כיצד צריכה להראות קהילה מגובשת. וכיצד עלינו לתפוס את החינוך, חינוך לערכים ושותפות אנושית וישראלית אמיתית.