התבגרות בצל המלחמה: "יש תלמידים שלא יודעים איך זה מרגיש להיות ילד שאבא שלו במילואים"

מאות אלפי ילדי הגנים ובתי הספר היסודיים יסיימו בשבוע הבא את שנת הלימודים • עבור כולם תשפ"ד היתה מורכבת במיוחד, אבל איתי, הדר, יאיר ועופרי התמודדו עם אתגר גדול כפליים: ההורים שלהם משרתים במילואים כבר חודשים ארוכים • "ישראל היום" כינס את ארבעתם לשיחה על משפחה, חברים ובית ספר במציאות לא פשוטה

"מצאת את עצמי בוכה באמצע היום". איתי, הדר, יאיר ועופרי על התבגרות בזמן המלחמה, קרדיט: גיל קרמר

"מאז 7 באוקטובר אני הולך ללימודים, אבל פחות מצליח להתרכז כמו לפני המלחמה. יש מחשבות וחששות שעוברות בראש, מה אני אעשה אם יקרה לאבא שלי משהו. גם לא באמת הצלחנו ללמוד את החומר בבית ספר, היינו כמה חודשים בבית בגלל המלחמה".כך מספר איתי מותנה (10) מחדרה, שמסיים את כיתה ד'.

הוא הבן הבכור לשני אחים. אבא שלו לירון הוקפץ ב-7 באוקטובר לשירות מילואים ארוך ועכשיו לסבב מילואים נוסף. "בשבת בבוקר קיבלנו הודעה שיש מלחמה ושאבא צריך ללכת למילואים, בלי שום התרעה מוקדמת. הוא התארגן ויצא. מאז אני מסתובב עם דאגות ומחשבות שיכול לקרות לו משהו שם ושזה יכול להיות מסוכן, כי הוא בקרבי", הוא מספר.

שנה קשה וחששות לעתיד. איתי, הדר, יאיר ועופרי, צילום: ללא קרדיט

תלמידי בתי הספר היסודיים ותלמידי גני הילדים ייצאו ביום ראשון אל החופש הגדול, ובכך תגיע לסיומה רשמית שנת לימודים מדממת. שנת לימודים שבה ילדים נרצחו בביתם בעוטף עזה ותלמידים נאלצו לברוח מביתם בצפון בלי תיק ובלי קלמר, ומאז הם עקורים בארצם. גם מי שלא נאלצו לעזוב את ביתם עברו שנה קשה - לעיתים תחת ירי טילים, אזעקות, סרטוני זוועה ברשתות ואבות ואימהות מגויסים. חלקם שילמו מחיר כבד מנשוא ולא יזכו לראות את אבא יותר אחרי שנפל בקרב.

לרגל סיום שנת הלימודים פגשנו את איתי ועוד שלושה תלמידים. שניים מהם הם יאיר מלול (12) שסיים את לימודיו בכיתה ו' ואחותו הדר (16). הוריהם של השניים גויסו במהלך המלחמה, מה שגרם להדר לעזוב את הבית ולעבור ללמוד בפנימייה בתקופת המלחמה. יש להם עוד שלושה אחים, הקטן שבהם בן 5.

"עוגן למשפחות המילואים", רחל עזריה, קרדיט: גיל קרמר

אל האחים מלול הצטרפה גם עופרי אטיאס (16) שסיימה כיתה י"א ומתגוררת במודיעין, עיר שספגה אבדות קשות. האבות של כולם מגויסים מאז 7 באוקטובר. אנחנו פוגשים אותם במפגש שיזם "העוגן למשפחות המילואים", מערך התנדבותי המסייע למשפחות המילואים.

"גרם לי להיפתח לעולם"

יאיר, תלמיד בית ספר יסודי, מספר: "אבא היה ועדיין בצבא, ואמא, שגם היא במילואים, היתה חוזרת הביתה לישון ממש מאוחר, קמה בבוקר, עושה לנו סנדוויצ'ים ויוצאת. זה קשה כי אתה לא יודע איך תעבור את היום, אם אבא יחזור ומתי. בתקופה הזאת הייתי מנסה לעשות דברים לבד, למשל שיעורי בית, אם אבא לא היה פנוי לעזור לי בטלפון. הלמידה בזום היתה קשה: אתה קם בבוקר, ישר פותח את המחשב ומקבל צעקות למה אתה לא פותח מצלמה - אבל בקושי היה לך זמן להתארגן. זו לא היתה הפעם הראשונה בזום - למדנו בזום בקורונה וזו היתה חוויה לא כיפית. קשה להבין מה המורים מסבירים בזום, היו הרבה קטיעות ברצף".

זה קשה כי אתה לא יודע איך תעבור את היום. יאיר מלול, צילום: ללא

עוד הוא משתף: "כשאבא ואמא לא בבית זה קשה. הייתי בקבוצת שחייה ולפני המלחמה עברתי לקבוצה חדשה בהרצליה. אמא ואבא היו לוקחים ומחזירים אותי - ופתאום אין מי שידאג לי. נאלצתי להסתדר לבד, לנסוע בתחבורה ציבורית במקומות שאני לא מכיר. אני חושב שזה גרם לי להתבגר יותר, להיפתח לעולם".

במה אתה הכי גאה בעצמך?

"שהמשכתי למרות הכל - המשכתי ללמוד, התמדתי באימוני השחייה".

ואילו עופרי אומרת: "אני מרגישה שאני גאה בזה שבכל זאת הצלחתי לעשות בגרויות ולהגיע לבית ספר, גם אם זה לא השיא של היכולות שלי. היו ימים שבהם זה שהגעתי לבית הספר זו הצלחה".

איתי: "אני גאה באבא שלי שהוא מגן עלינו במילואים".

עופרי: "גם אני מאוד גאה באבא".

"הם לא יודעים איך זה מרגיש להיות ילד שאבא שלו במילואים". איתי מותנה, צילום: ללא

זו לא היתה שנה שהיטיבה עם התלמידים, לא הצעירים ולא הבוגרים. כולם עדיין חיים את אירועי השבת ההיא. לדברי הדר, "ב-7 באוקטובר אבא ואמא יצאו שניהם למילואים, אבא לצפון ואמא לפיקוד העורף, וזה היה מלחיץ. לא היה רגע אחד של שקט, אתה תמיד רוצה לדעת איפה הם ומה איתם. חוסר השקט הזה תמידי ונמשך כבר שמונה חודשים. מאז 7 באוקטובר אני עם חרדות שהלכו והתגברו. שבועיים אחרי המלחמה עזבתי את התיכון והחלטתי שאני עוברת לכפר נוער, כי כבר לא יכולתי עם כל הלחץ וחשבתי שלהיות עם בני נוער בגילי יעשה לי הרבה יותר טוב. אבל מצד שני היה לי קשה לנסוע באוטובוסים והייתי צריכה שילוו אותי. אחיי הקטנים נשארו בבית עם בני משפחה אחרים, ואמא שלי היתה יוצאת בבוקר וחוזרת בערב".

עופרי: "מה שהיה הכי מאתגר זו ההתחלה. באותה שבת אבא שלי יצא ולקח הרבה מאוד זמן עד שהוא חזר הביתה. בהתחלה היינו בשוק, אף אחד מאיתנו לא ידע איך לתפקד".

היו חששות?

"אבא שלי לא קרבי, אז פחות דאגתי שיקרה לו משהו, אבל הוא לא היה זמין והיה קשה ליצור איתו קשר וזה מלחיץ. אני תלמידת כיתה י"א וזו שנה לא פשוטה. מההתחלה לא הסתרתי מצוות המורים שקשה לי, שאבא שלי במילואים ושאני דואגת. היו ימים שפתאום הייתי מקבלת ממנו שיחה תוך כדי שיעור והייתי יוצאת לענות. הצוות עשה מאמץ להתחשב. היו ימים שהיה לי קשה מאוד לקום לבית ספר - זה פגע לי גם בלימודים ובבגרויות".

שיעור בחוסן רגשי

לצד החששות, יש גם לא מעט געגוע לבלות עם אבא ולהעביר סופי שבוע רגועים.

איתי מותנה: "לפעמים זה קשה ולפעמים אתה לא חושב על זה, אבל תמיד יש געגוע. הרבה פעמים מחכים שאבא יתקשר. הוא לא שולח תמונות כדי שחמאס לא יידעו איפה הוא נמצא. בדרך כלל אימא לא אומרת לנו שהוא מגיע, הוא בא בהפתעה וזה כיף כשהוא חוזר ליומיים או ארבעה, אבל כשהוא חוזר למילואים זה קשה. כשהוא בבית לוקח לנו זמן להתרגל אליו ואז הוא הולך - כל פעם זה להתרגל מחדש שהוא בא והולך".

"עזבתי את התיכון והחלטתי שאני עוברת לכפר נוער". הדר מלול, צילום: ללא

היו שיעורים על ההיבט הרגשי?

"היה שיעור אחד", סיפר איתי.

חלקם מספרים כי מערכת החינוך ובתי הספר נתנה להם מענה רגשי טוב. לדברי עופרי, "היועצת מאוד זמינה, ובגלל שאנחנו ממודיעין והיו הרבה נופלים ואבידות בעיר, היתה לזה מודעות מאוד גבוהה והצוות עשה הכל כדי לעזור לנו".

אם היתה לך אפשרות לומר משהו לשר החינוך ולנבחרי הציבור, מה היית אומר?

עופרי: "יש הרבה אנשים שנפגעים מהמלחמה הזאת ושמפספסים אותם. בתור תלמידת י"א שהתחילה תהליך גיוס - זה מפחיד. ההקשר של המלחמה והגיוס לפחות אצלי, אני לא מרגישה שהוא נעשה בצורה מתאימה ויש לאן לשאוף ולהשתפר - תעבדו על זה".

יאיר: "אני חושב שבבית הספר לא מראים לנו ומסבירים לנו מספיק. יותר מלחיץ לא לדעת דברים מאשר כן לדעת, אני גם חושב שצריך להעלות את המודעות לנושא החטופים וגם לאנשים שנרצחו".

"ריכים להזכיר יותר את החטופים ואת הנופלים בקרבות", צילום: מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים

איתי שותף גם הוא לדעה הזאת: "צריכים להזכיר יותר את החטופים ואת הנופלים בקרבות, את אלה שנלחמים עבורנו – יש תלמידים שלא מודעים כמה חיילים ואנשי מילואים נלחמים ונופלים למעננו. הם גם לא יודעים איך זה מרגיש להיות ילד שאבא שלו במילואים. הם לא יודעים מה זה שפתאום אומרים שאבא או אמא צריכים ללכת, לא מבינים כמה זה קשה לילדים. מטריד אותי שאעלה לכיתה ה' ואבא שלי עדיין יהיה במילואים ושתהיה מלחמה. אני יודע שאלה לא מחשבות נורמליות לילד בגיל שלי, אבל לצערי זה עובר לי בראש".

"הצרכים של בני הנוער שהוריהם במילואים שקופים"

במלחמה הזאת הצרכים והקשיים של קהילת משפחות משרתי המילואים הפכו ממשיים ומשמעותיים מבעבר. "העוגן למשפחות המילואים" הוא מערך התנדבותי שהוקם ב-7 באוקטובר, המסייע לכ-15 אלף משפחות שבהן בן או בת הזוג גויסו ופועל ב-250 יישובים. העמותה מעניקה באמצעות מערך מתנדבים מענה עוטף: מבייביסיטר, דרך בישולים לשבת וליווי רגשי, ועד ציון אירועים כקהילה.

"אנחנו פה כדי לעזור, אבל אנחנו צריכים שכולם יהיו שם", אומרת ח"כית לשעבר רחל עזריה, מנכ"לית ומייסדת המערך. "הנוער מתמודד עם אתגר בלתי אפשרי. הצרכים של הנוער כל כך שקופים, שאפילו ההחזר על ליווי רגשי לילדים מטעם הצבא הוא עד גיל 14. פנינו למשרד רה"מ בנושא".עם המערך ניתן ליצור קישור באתר או בפייסבוק. "אפשר להירשם ולהתנדב. גם תרומה כספית היא אופציה - יש הרבה משפחות שמבשלות ואנחנו משתדלים לעזור להן ברכישת מצרכים".

אזריה. "בואו להתנדב", צילום: אורן בן חקון

אזריה קוראת לציבור להצטרף ליוזמה. "עבור המשפחות זו אמירה שלא שכחו אותן. כבר עברו עליהן שמונה חודשים וזה הולך להיות ארוך, אנחנו צריכים להיות שם בשבילן - אז פשוט תבואו", היא אומרת.

לבסוף, היא פונה למשפחות שזקוקות לעזרה ליצור קשר עם המערך: "זה ממש לא בושה לבקש עזרה, להפך - כל משפחות המילואים אלו אנשים שרגילים להיות בצד הנותן וגם עכשיו הם בצד הנותן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר