כשהוא מתקרב לגיל 70, חיים גז עוד עובד כמורה לחינוך גופני בבית הספר ברנקו וייס שבמעלה אדומים. אך מעבר לכך, בכל שנה הוא חולק עם התלמידים את חוויותיו כלוחם במלחמת יום הכיפורים.
לכל הפודקאסטים בפרויקט המיוחד לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים מבית "ישראל היום" - הקליקו כאן
"התלמידים מרותקים מהסיפורים ושואלים הרבה שאלות, אם יריתי והרגתי, אם חשבתי על המוות. כשמספרים להם בגובה העיניים, הם צמאים לידע", הוא אומר.
"הייתי בחור צעיר בן 19 כשפרצה המלחמה", מספר חיים. "את בית הספר סיימתי עם תעודת מכונאי רכב, ובצבא הוכשרתי כמכונאי טנקים. נלחמתי כדי להגיע לסיני לשירות משמעותי. הוצבתי בגדוד 184 בחטיבה 14, בסיני.
"כשהמלחמה פרצה הייתי באחד מהמעוזים של קו בר־לב (מערך מבוצר שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ; נ"ד). היו הפגזות מכל עבר, חילצתי חיילים מתוך טנקים בוערים ואיבדתי את החבר הכי טוב שלי במלחמה. בנס לא נפלנו בשבי. המצרים היו במרחק של כמה מאות מטרים, כבר ראיתי אותם בעיניים כשהמג"ד שלנו הגיע, ואנחנו נתלינו על הטנק מבחוץ וחולצנו פנימה".
תיעוד ממלחמת יום כיפורים // ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
"לדבר בגובה העיניים"
המלחמה עיצבה את חייו של גז, שראה לא מעט מראות קשים. הוא התגייס למשטרה, שירת בירושלים במהלך הפיגועים באינתיפאדות והיה אחראי גם לזיהוי גופות. הוא התקדם לתפקיד בכיר של ראש מפלג הונאה, והשתחרר מהמשטרה ב־2006 אחרי 30 שנות שירות. בהמשך לכך הוא סיים לימודים לתואר בחינוך גופני ולתעודת הוראה בווינגייט, והחל לעבוד בברנקו וייס.
"יוצא לי לפעמים ללמד גם היסטוריה כמורה מחליף, או אזרחות", מציין חיים. "מבחינתי, הנרטיב המרכזי הוא שצריך להגן על המדינה. צריך להסביר לתלמידים מה היה שם, הם לא מבינים את גודל האירוע.
"הרבה פעמים הם לא יודעים להבדיל בזמנים, לא יודעים להבדיל בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת ששת הימים. זה נראה להם משהו רחוק ועתיק. מובן שהם לא אשמים. כיום לא בכל הבתים חשופים לסיפור המלחמה הזו. צריך מישהו שיספר את הסיפור, ורבים מבני הדור הזה כבר לא איתנו".
חיים בוחר לסכם באופטימיות: "במקום לצאת להפסקה, התלמידים נשארים בכיתה כדי לשאול עוד שאלות. לפעמים תלמיד אומר לי 'אני בחיים לא אכנס לטנק, לא מתגייס לשריון', וכמה חודשים אחר כך הוא חוזר כמפקד צוות בטנק, מזכיר לי שדיברנו על התפקיד, על המלחמה. אני מתלהב לא פחות. אני אוהב לספר את הסיפור".
