"חוששים להזדהות": כך נחלשו התאים הפוליטיים באקדמיה

מקובל לחשוב על הסטודנטים ככוח גדול שיכול לחולל מהפכות, סקטור משמעותי בארץ ובעולם שיכול לתמוך בהסכמי שלום, בהפגנות נגד מלחמות וגם בנושאים חברתיים וכלכליים כמו המחאה החברתית נגד יוקר המחיה בקיץ 2011.

באוניברסיטאות בישראל מעורבות הסטודנטים התבטאה לאורך השנים בתאי סטודנטים שעסקו בפעילות פוליטית וחברתית. כמעט אין מפלגה גדולה שלא החזיקה תא שכזה במוסדות האקדמיים הגדולים. לדוגמא: תא "אופק" ברוח מפלגת העבודה ותא "לביא" ברוח ערכי הליכוד, ויש גם תאים שמייצגים את מרצ ואת המפלגות הערביות. אלא שבשנים האחרונות משהו נסדק, התאים פחות מצליחים להשפיע ולסחוף את הסטודנטים.

"מאוד קשה לגייס סטודנטים, להביא אותם לאירועים או לרתום אותם לקמפיין, לא רק בנושאים פוליטיים, אבל יש תקווה", אומרת שרה יצחקי (26), יו"ר תא אופק באוניברסיטת תל אביב, שהוא חלק מ"העבודה הצעירה" המשתייכת למפלגת העבודה. "ניהלנו מאבק כדי שבקמפוס יהיו מוצרי היגיינה נשית, משהו שיכול לסייע לכל סטודנטית, אבל גילינו קושי ליצור התלהבות סביב אקטיביזם. זה לא רק כשאתה מדבר על כיבוש, אלא גם על נושאי היום־יום”.

חוששים להשתייך

ומדוע כל זה קורה? לשרה יש הסבר: "אני חושבת שהיום הרבה יותר קשה לשכנע אנשים, בעיניי זה קשור ל־12 השנים שבהן היה כאן שלטון אחד וראש ממשלה אחד - המדינה שלנו הולכת לכיוון של פילוג, ומה שקורה בפילוג זה שמתפתח ייאוש. פוליטיקה כשלעצמה אף פעם לא היתה ממש אטרקטיבית. כשאני משוחחת עם פעילי עבר הם משתפים בקשיים שיש בלסחוף צעירים לפוליטיקה".

ביום ראשון צפוי להתקיים באוניברסיטת תל אביב פאנל בחירות בהשתתפות נציגי המפלגות השונות. "מלבד הייאוש הפוליטי, הרבה פעמים לסטודנטים גם אין זמן, הם נאלצים לעבוד כדי לממן את הלימודים, הם עסוקים בדאגות כלכליות, ולכן אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים". עם זאת היא מציינת: "אני חושבת שבני הנוער היום יותר אכפתיים, וזה מעורר תקווה. וגם שבשנה וחצי האחרונות משהו השתנה בפוליטיקה - אני רואה איך צעירים וצעירות מוצאים אצלנו בית ומתחברים למסרים".

בסוף מאי האחרון סערו הרוחות במערכת ההשכלה הגבוהה ובמערכת הפוליטית כאשר דגלי אש"פ הונפו באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב בעצרת לציון יום הנכבה ביוזמת חד"ש. הסטודנטים הערבים הניפו דגלי אש"פ, ומולם התייצבו סטודנטים יהודים, בין היתר מתנועת "אם תרצו", והניפו דגלי ישראל. העימות הזה הביא לקמפוס גם כוחות משטרה שהפרידו בין הצדדים.

"לצערי, רק אירוע מקומם שכזה, כמו הנפת דגל אויב, מעורר את השטח. במהלך השנים האחרונות אנחנו רואים שיש צמצום במידת המעורבות של סטודנטים בכל מה שקשור לפוליטיקה, בייחוד לכל מה שקשור לצד הימני של המפה הפוליטית", אומר סהר דהאן (23), סטודנט לרפואה שנה ב' בבן־גוריון ויו"ר תא "לביא" מטעם מפלגת הליכוד.

לדבריו, זה לא בהכרח קשור לשנות השלטון הארוכות של הימין. "לתחושתי זה נובע מפחד, סטודנטים לא רוצים להיות משויכים פוליטית כי הם חוששים להזדהות כתומכי ימין בכלל, ותומכי ליכוד בפרט, באופן פומבי לעיני סגל ההוראה באוניברסיטה. אני לא מדבר ספציפית על אוניברסיטת בן־גוריון, וזה לא משהו שחוויתי, אבל כשאתה מבקש מסטודנטים לבוא להשתתף באירועים פוליטיים הם טוענים שהם חוששים. ייתכן גם שסטודנטים מעדיפים חיי חברה על פני ויכוחים פוליטיים ומאמינים שזה יפגע בהם חברתית מול החברים לכיתה".

דהאן מספר על האפשרות להצטרף לפוליטיקה: "אני איש של האנשים ואני משקיע מאמצים רבים כדי להגשים חלום ולהיות רופא בישראל. לפעמים דרכים מצטלבות - מי יודע".

הסניפים נסגרו

התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל העמידה יושבי ראש שמכהנים היום בכנסת ישראל והיו גם שרים בממשלות ישראל.

גילה גמליאל וצחי הנגבי מהליכוד, בועז טופורובסקי מיש עתיד ורם שפע מהעבודה. גם שר הרווחה לשעבר איציק שמולי, שכבר פרש מהחיים הפוליטיים, כיהן בתפקיד. היו"ר האחרון בתפקיד, שלומי יחיאב, שעזב את התפקיד לטובת הפוליטיקה, הוצב בבחירות הנוכחיות רק במקום ה־25 ברשימת המחנה הממלכתי - מקום לא ריאלי על פי הסקרים - ויראה את הכנסת מבחוץ.

"פעם היו למפלגות סניפים, הן היו עורכות כינוסים, ועידות וישיבות מרכז - והסטודנטים היו מגיעים. היום הדברים האלה לא קיימים יותר. הסניפים נסגרים, אתה כבר לא מניע את הפעילים בכך שאתה מביא אותם לישיבה כי זה מבזבז אנרגיה", אומר ליאור רוטברט, כיום מבעלי "ספוט תקשורת" ומי שהיה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב (וזוהה עם מפלגת העבודה), ולאחר מכן יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית (1999). 

לדבריו, "היום סטודנטים רוצים לעבוד וליהנות. זה דור אחר שהקורונה השפיעה עליו וגרמה לשינוי דרמטי בתפיסה ובחשיבה שלו. הם יותר ספקנים ומעדיפים להפנות את כוחותיהם לעניינים שמרגישים יותר רלוונטיים להם. הם רואים את הפוליטיקה כמסועפת ולכן פחות נלהבים לצאת לפעולות, רבים מהם בתחושה שיש קושי לשנות דברים בישראל - ומערכת הבחירות החמישית היא הראיה לכך.

"גם זה שהם נאלצים לעבוד המון משפיע. זה לא אומר שלא נראה התעוררות בעוד שנה או שנתיים. לדעתי, אם נראה אותה היא תהיה על רקע כלכלי ולא על רקע פוליטי או ביטחוני", הוא מסכם.