ההשכמה שלפני הצלצול: תלמידי י"ב מדברים על מה שבאמת מעסיק את הדור הצעיר

הם התחילו את התיכון כשהם עוברים שיעורים רק בזום, ויש להם בטן מלאה על מערכת החינוך. הם מתעצבנים מיוקר המחיה ומאוכזבים מהפוליטיקאים. אז מה באמת מעסיק את התיכוניסטים?

"המטרה של מערכת החינוך היא לתת לנו כלים להתמודד עם החיים, אבל אני יוצא לחיים לא מספיק מוכן", אומר רן שי, בן 17 מבאר שבע, שיתחיל את שנת הלימודים האחרונה שלו במערכת החינוך. "אני לא יודע מה זה משכנתה או איך נראה תלוש משכורת. הרבה מאוד תלמידים לא רכשו מיומנויות טכנולוגיות, אנחנו לא יודעים מהי זוגיות בריאה, או מה קורה לנו בגוף כשאנחנו מתבגרים. המערכת צריכה לשים על זה דגש חזק יותר".

בעוד שנה הם יעלו על מדים, אבל בינתיים נשאר להם לסיים את כיתה י"ב ואת הבגרויות. המסע הארוך והלא תמיד מפואר במערכת החינוך ומה שהם רואים סביבם, מעוררים בהם לא מעט אמוציות. פגשנו ארבעה בני נוער דעתנים: ליאם אריאל קוטק מהרצליה, עלי קדמאני מירכא, ענב קרצנר מכפר אדומים ורן שי מבאר שבע. האחרון הוא גם יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, ונראה שהמעמד מחייב: "צריך לומר שבשנים האחרונות יש שיפור, תהליך שהמערכת עוברת, יש יותר שיעורים בנושאים של היום-יום".

"זה בלתי אפשרי לעבור כל כך הרבה זמן במערכת בלי שיצטבר מטען", אומרת ענב, שלומדת באולפנת צביה יצירתית: "יש לנו הרבה ביקורת, דברים שהייתי משנה בדרך שבה התייחסו אלי לאורך השנים, בחומר שלימדו אותנו ובצורה שלימדו אותנו - היה צריך ללמד נושאים מסוימים בצורה יותר מעניינת, שמפתחת את החשיבה שלנו, לחקור ולא לשנן את החומר".

עלי קדמאני, מהתיכון הדרוזי למדעים ומנהיגות בירכא, מספר: "אני חושב שהמערכת לא פועלת מספיק לחבר בין בני נוער ממגזרים שונים, כי בסוף מערכת חינוך היא מערכת שמורכבת מדעות שונות ומאוכלוסיות שונות. אישית, הייתי רוצה לראות יותר שיתוף פעולה בין תלמידים יהודים וערבים. בסוף, העתיד של המדינה הוא בני הנוער, אם היחסים ביניהם לא מספיק טובים, העתיד של המדינה יהיה בהתאם".

ליאם מהרצליה מוסיפה: "אני עובדת כבר שלוש שנים ואני עדיין לא מבינה את תלוש המשכורת שלי, וזה מידע שחסר לי. עדיין אין שיעור כלכלה כחלק מתוכנית הלימודים, לא מלמדים אותי איך אני שומרת על הכסף שלי כי נורא קל לאבד את הכל".

"העתיד מלחיץ"

עם כל הדיבורים על כסף, אי אפשר שלא לגעת ביוקר המחיה: "אלה התחושות בבתים של כולם - בתקופת הקורונה לא כולם עבדו, והמטענים מצטברים. אם אני רוצה ללכת לבית קפה או למסעדה, זה עולה יותר. כשצריך לעשות חשבון על כל פעם שרוצים לצאת מהבית עם חברים למסעדה או לסרט - זה מלחיץ ממה שיהיה בעתיד", מספרת ליאם.

ענב מוסיפה: "אני עובדת, אבל גם אנחנו כבני נוער מרגישים את יוקר המחיה. לפעמים לא נעים לבקש כסף מההורים, צריך לחשוב פעמיים אם לקנות משהו או לא". 

רן: "שיעור נהיגה עולה היום בין 140 ל-200 שקלים, הרישיון עלה לי ב"נזק" של יותר מ-5,500 שקלים ויש לי חברים שהגיעו ל-8,000 שקלים. הדברים הכי בסיסיים מתייקרים. בני נוער עובדים יותר ואפילו מפסידים לימודים, כי הם צריכים לחזק את הבית כלכלית. אני רואה את זה בבית וגם אצל חברים שלי". 

עלי: "אני מאוד מוטרד ממחירי הדלק. הייתי עם אחותי ברכב ועצרנו למלא 'חצי טנק' וזה עלה לה 200 שקלים, זה פשוט נוראי. אני מדמיין מה צריך לעשות כדי לנסוע לעבודה במקום שאין בו תחבורה ציבורית טובה, אתה מתחיל את היום שלך עם גירעון".

חיבור בין מחברת למחשב

הם ארבעה בני נוער דעתנים, מגיעים מהקשת הרחבה של החברה הישראלית. עדיין אין להם זכות בחירה, אך הם זוכרים היטב את ארבע מערכות הבחירות האחרונות. רן שי מתאר: "הגענו למצב של חוסר ודאות, הפוליטיקאים מכל הקצוות צריכים להבין - אנחנו רואים מה אתם עושים - ומתבאסים עליכם, יש הרבה התלהמות ושפה מביכה.

הייתי מצפה מנבחרי ציבור להראות דוגמה אישית, הדברים שהם עושים מגיעים גם לרחוב". ענב מוסיפה: "זה מטריד ומתסכל אותנו שכל פעם המדינה נכנסת לבחירות. זה גורם לאזרחים להפוך לקבוצות ולשכוח שאנחנו עם אחד". עלי מספר: "אחרי כל מערכת בחירות שנגמרת באה עוד אחת. זה עצוב כי את הכסף הזה, שני מיליארד שקלים, היו יכולים להשקיע בחינוך, בנו - בני הנוער".

הם ילדי דור ה-Z, הם נולדו כשהטלפונים החכמים והחיבור לאינטרנט היו חלק מרכזי מחיינו, והפכו לחלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות שלהם. ויש מי שמכנה אותם "דור המסכים" וטוען שהם שטחיים ומרוכזים בעצמם.

"ברור שיש פער, אנחנו באים מדורות שונים", מסביר רן. "הדברים שאני מתעסק איתם רחוקים מאוד מהדברים שההורים שלי התעסקו איתם כשהם היו בגילי. בסוף אני יודע להתנהל טכנולוגית יותר טוב מהמורה ומההורה, וזה יוצר מתח. ראינו את זה בקורונה אל מול מורים שלא ידעו לפתוח זום ועזרנו להם. מצד שני, יש מורים שנתנו לנו כלים מעולים להתמודד עם טכנולוגיה. אני חושב שצריך חיבור בין המחברת למחשב".

"הרשתות החברתיות לא מנהלות אותי", אומר עלי, "זה גם לא גורם לי לקנא. הבעיה של הרשתות היא שכל מה שמושלם - שם. כשבני נוער רואים את כל החברים שלהם ברשת שמחים ומבלים, הם שוכחים שאת החלקים הפחות טובים - שהם בוכים לבד בחדר - הם משאירים בחוץ, וזה יכול ליצור דיכאון. אני חושב שהרשתות החברתיות הן כמו ג'ונגל ויש הרבה חיות - חלקן חמודות, חלקן מסוכנות. אני מעדיף לקחת את הדברים הטובים".

"באסה־סבבה"

"על כל דור יש סטיגמה, והיא מתבררת כלא נכונה", אומרת ליאם. "גם על הדור לפנינו נטען שהוא דור מפונק ושאנחנו עוד יותר. זה אולי נראה שאנחנו שטחיים וכל הזמן ברשתות החברתיות, אבל אנחנו משתמשים בהן. יש הרבה משפיעני רשת שמובילים דברים חשובים ומדהימים בנושאים חברתיים - מאבק בחרם, צמצום פערים, התרמות למען אחרים. אנחנו נותנים לדברים משמעות".

"כבני נוער אני חושבת שאנחנו ריאליים. אנחנו יודעים לראות את המציאות ואת זה שיש פה בעיה, את ה'באסה'. אבל גם רואים שיש פה הרבה דברים טובים, את ה'סבבה'".