בזמן שרבים עוסקים במחסור בעובדי ההוראה, יש משבר נוסף, לא פחות חשוב, שזוכה לפחות הד ציבורי. מדובר במחסור בסייעות במערכת החינוך: בגני הילדים, בחינוך המיוחד, סייעות משלבות לתלמידי החינוך המיוחד שלומדים בכיתה רגילה וסייעות רפואיות.
למעשה מדובר בכוח עזר שהמערכת לא יכולה להתקיים בלעדיו. במערכת החינוך יש צורך בכ־62 אלף סייעות, ועם השנים - חסרונן הולך מחריף.
"אנחנו עובדות בכל יום משבע וחצי בבוקר, עם אוכלוסייה קשה ומאתגרת מאוד, ולא מתוגמלות בהתאם. השכר והתנאים עלובים. סייעות בורחות מהמקצוע ואין מי שתעבוד, עזבו אצלנו כבר שבע בנות ותיקות בשנה אחת", כך מספרת ענת עוקשי, שעובדת 12 שנים כסייעת בחינוך המיוחד. "יותר מ־30 שנה לא נפתחו הסכמי השכר ואנחנו עדיין עם תקן של סייעת בכיתה לצד מורה. בגלל הרפורמה בחינוך המיוחד - המקרים הפכו ליותר מורכבים ואנחנו כבר לא עומדות בעומס. חייב להיעשות שינוי משמעותי".
בניגוד לגננות או למורים, הסייעות מועסקות על ידי הרשויות המקומיות. ד"ר שי פרוכטמן, יו"ר איגוד מנהלי אגפי החינוך ברשויות המקומיות - האנשים שלמעשה אחראים לפתיחת שנת הלימודים ברשות - שלח בסוף השבוע מכתב לשרת החינוך יפעת שאשא ביטון, ובו כתב: "אין מועמדות חדשות המגיעות לאיוש תפקיד הסייעות. במצב הזה יקשה עלינו לפתוח גנים, וכיתות חינוך מיוחד (אשר חל גידול עצום במספרן בשנים האחרונות), לדאוג לתלמידים הזקוקים להשגחה מבחינה בריאותית ולסייע לאלו שזקוקים לסיוע בכיתה במהלך היום".
החינוך המיוחד תמיד עובד
הסייעות בחינוך המיוחד לא זוכות לימי חופשה כמו שאר הסייעות, הן עובדות עד אמצע אוגוסט והחינוך המיוחד תמיד פועל - גם בקורונה, גם בשביתות. ניצה ראובן היא סייעת בחינוך המיוחד, וההרגשה שלה ושל חברותיה היא שהן על סף קריסה. כבר 26 שנים היא סייעת לתלמידים אוטיסטים: "אלו המקרים הכי מורכבים, יש גם ילדים אלימים ומקרים קשים - צריכים להאכיל ולהחליף. בהרבה מוסדות אין כוח אדם, כדי למלא את השורות מביאים אנשים שלא יודעים את העבודה, יום אחד יקרה אסון. העומס עלינו אדיר, אני מתפללת שהיום יעבור בשלום - פשוט לא משתלם לאנשים להגיע וסוגרים מסגרות כי אין צוות. הכל מתחיל ונגמר בשכר".
מרגלית מלכה, 25 שנים סייעת בחינוך המיוחד, מספרת: "אני אוהבת את העבודה שלי, אף אחת לא יכולה לבוא למקום בלי לאהוב - אבל עם אהבה לא הולכים למכולת כשהמחיר של הכל מסביב עולה. בבית הספר של החופש הגדול, כשכולם מסביב מקבלים 75 שקלים לשעה ומעלה, הסייעות "מתוגמלות" ב־24 שקלים לשעה, זה אמנם בנוסף לשכר השעתי הנמוך שלנו - אך עדיין אפליה ביחס לעבודה שאנחנו עושות. סייעות מרגישות מקופחות על ידי המדינה".
דינה קדושים, סייעת 15 שנים בחינוך המיוחד, מספרת: "אנחנו עובדות כדי להתפרנס אבל השכר לא מתגמל, הוא לעג לרש - אני לא מגיעה ל־7,000 שקלים וגם תנאי הפנסיה שלנו לא מספקים".
"הבטחות ללא כיסוי"
המורכבות של המוגבלויות עולה אבל השכר לא עולה בהתאם. כוח אדם חדש כבר אין, אף אחד לא רוצה לבוא לעבוד בעבודה הזאת כי היא קשה. יש מקלחת בבית הספר ולפעמים צריך לקלח ילדים שעשו צרכים ולהאכיל. אנחנו עובדות פיזית מהבוקר ומקבלות את הילדים, וגם בהפסקה. בנוסף, אנחנו נדרשות לעבוד גם בחופשות של החגים: חנוכה, פסח, סוכות וכמעט כל החופש הגדול - לא נשאר לנו חופש, גם אנחנו צריכות אוויר, אנחנו במצוקה".
ליאורה חביב, עובדת בחינוך המיוחד כ־35 שנים, עם תואר ראשון ותעודת הוראה: "נשארתי סייעת מתוך בחירה ושליחות, למען התלמידים היקרים שלנו. לצערי בעייתנו מתחילה מעצם הגדרתנו כעובדות מנהלה, אין שום קשר בין ההגדרה לבין העבודה. חוץ מאשר מילים כמו 'אתן עושות עבודת קודש' על ידי ההסתדרות והשלטון המקומי לא נעשה כלום בענייננו, ובמשך עשור אני וחברותיי קיבלנו הבטחות ללא כיסוי. אם לא יהיה שינוי משמעותי נפתח בצעדים".
לא מסיימות את החודש
הסייעות מקבלות שכר מינימום, אך יש כלפיהן דרישות תמידיות מצד הרשויות המקומיות למטלות נוספות - מה שלדבריהן מגביר את הלחץ והעומס. הן נדרשות לפתוח את הגן גם כשאין גננת, אינן יוצאות לחופש של חודשיים בקיץ, ומועברות מגן לגן במקרה הצורך.
מימי סימן־טוב הלל, סייעת בגן ילדים כבר שבע שנים: "אין כוח אדם, סייעות מגיעות חולות לעבודה וכל העומס נופל על הצוותים שקיימים. בסוף המערכת לא תתפקד ומי שייפגעו יהיו הילדים. התחושה היא שאין אף אחד שרואה אותנו ושמעריך את העבודה שאנחנו עושות". לדבריה הסייעות הן עמוד התווך של הגן: "במשך ימים לא מעטים, כשגננת לא מגיעה, אנחנו מקבלות את הילדים. אנחנו דואגות לאוכל, מחליפות, מנקות - יש כל הזמן תעסוקה, לפעמים אין רגע אחד לנשום. העבודה מתגמלת מבחינת סיפוק אישי - אבל המשכורת נמוכה. סייעות שעובדות במשרה מלאה מקבלות 5,400 שקלים לחודש, והיתר מרוויחות 4,200 שקלים - זה לא משהו שאפשר לחיות איתו. המון נשים טובות נוטשות ומחפשות שכר יותר מתגמל. אין דבר יותר מאכזב מכך שאתה לא יכול לסיים את החודש".
עוד היא מספרת: "אפשר גם לעבוד בצהרון עד השעה 17:00 באופן רציף וזה מה שאני והרבה סייעות עושות, זו עבודה מייגעת וקשה ובסוף החודש, עם העבודה בגן, אנחנו מקבלות פחות מ־7,000 שקלים".
צריך לומר, מרבית הסייעות מגיעות לתפקיד ללא כל הכשרה ולרוב מדובר בנשים עם שנות השכלה מועטות - אך יש גם סייעות עם תואר ראשון. לדברי גיל בר־טל, יושב ראש הסתדרות המעו"ף המייצגת את הסייעות: "שיפור משמעותי בשכר, יצירת אופק תעסוקתי, הכרה במקצוע הסייעת כתומכת חינוך, צמצום מספר שעות העבודה ויציקת משמעות בתפקיד - רק אלה יוכלו לקדם את מקצוע תומכת החינוך ברשויות המקומיות ולהפוך אותו אטרקטיבי לעובדות חדשות וקיימות ולהביא כוח אדם איכותי לתפקיד. השארת המצב כפי שהוא כיום תגרום לקריסת מערכת החינוך בגיל הרך ובמסגרות בתי הספר היסודיים".
