תפיסת הביטחון של ישראל, החוזרת עוד לימיו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, ממוקדת בראש ובראשונה, אז כמו היום, במענה לאיומים הקיומיים שבפניהם ניצבת ישראל. בעבר היו אלו ריכוזים של צבאות ערב סדירים שאיימו לפלוש לשטחה, ואילו כיום מדובר באיום הגרעין האיראני שבסיכולו היא משקיעה מאמצים מרובים.
ארסנל הטילים שברשותם של ארגון חיזבאללה וארגון חמאס אינו מהווה אמנם איום קיומי, שהרי אין ביכולתו לסכן את עצם קיומנו, אבל הוא עלול לגרום לאבידות בנפש ולנזקים חומריים, לשבש את חייהם של אזרחי המדינה ולפגוע בתפקודם התקין של מערכים חיוניים וקריטיים. גם על התמודדות למול איום זה נותנת ישראל את דעתה.
לעומת כל אלו, נתפס אתגר הביטחון השוטף כמשני בחשיבותו. הוא זוכה אמנם לכותרות בכל פעם שמתרחש פיגוע דקירה או דריסה, וכאלה מכים בנו בגלים שלאחריהם משתררת רגיעה מדומה. אבל ספק אם אתגר זה מקבל את תשומת הלב הראויה, וממילא גם מענה אמיתי, מצד מקבלי ההחלטות בישראל.
אלא שביטחון לאומי אינו מתמצה רק בהגנה מפני איומים קיומיים, אלא עניינו הוא מתן תחושת ביטחון המאפשרת לאזרחי המדינה לקיים שגרת חיים בלא חשש. וכך, בכל פעם שפיגועי הטרור הופכים את החיים לבלתי נסבלים, הופך אתגר הביטחון השוטף לאתגר קיומי המאלץ את הממשלה לפעול ולהגיב.
כך, למשל, לא היוו הסתננויות הפדאיון לשטח ישראל בשנות ה־50 איום על עצם קיומנו. אבל החשש מפני מיטוט החוסן הלאומי ומפגיעה אנושה בשגרת החיים הביא את בן־גוריון לצאת באוקטובר 1956 למלחמה נגד מצרים (מבצע קדש) כדי להביא לו סוף. כך הובילו גם פיגועי הטרור של ארגון פת"ח מסוריה נגד ישראל באמצע שנות ה־60 להידרדרות אל מלחמת ששת הימים.
זירה מסוג אחר
על רקע זה מתעוררת השאלה כיצד על ישראל להתמודד עם האיומים שבפניהם היא ניצבת ביו"ש. אלו ממוקדים כיום בפיגועים של מפגעים בודדים, שאותם קשה לחזות או לצפות ושגם בלתי אפשרי למנוע. אבל יש לזכור כי רק לפני 20 שנה, בימי האינתיפאדה השנייה, יצאו משטח זה ממש פיגועי מתאבדים שהפילו מאות חללים ושיתקו את החיים ברחובות ישראל.
תיעוד פיגוע הדקירה בירושלים // צילום: דוברות המשטרה
המעבר ממפגעים בודדים וספונטניים לפיגועי התאבדות מאורגנים הוא תלוי מוטיבציה ורצון, ואלו קיימים בציבור הפלשתיני ואצל חמאס, אבל גם תלוי יכולת מבצעית, שבסיכולה משקיעים כוחות הביטחון מאמץ ניכר והצלחתם במשימה אינה מובנית מאליה. לבד מאלו, יש תמיד חשש מקריסה של מנגנוני הרשות הפלשתינית, שתוביל לאנרכיה וגם להפרות סדר המוניות שיגבירו את הלחץ הבינלאומי על ישראל.
ההבדל בין זירות האיום האחרות שלמולן פועלת ישראל לבין זו של יו"ש, ומתברר שגם מזרח ירושלים, נעוץ בעמימות המכוונת שאותה מטפחת ישראל בכל האמור בהתנהלותה באזור זה.
"לא לבלוע ולא להקיא"
יו"ש זה "כאן" ולא מעבר לגבול, ובעיני חלקים גדולים של הציבור הישראלי, מדובר בחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, שיש אף לספחו אליה בבוא היום. לעומת יו"ש, עזה היא "שם", מעבר לגבול, ולראיה - רק בשבוע שעבר חנכה ישראל את המכשול הקרקעי החדש החוצץ בינה לבין הרצועה, ובכך העבירה מסר ברור, שלפיו אין בכוונתה לשוב אליה.
מנגד, ישראל נמנעת מלספח את יו"ש לשטחה. מהלך כזה היה אולי מעורר מחאה בינלאומית, אבל חלק גדול מן האוכלוסייה הפלשתינית היה מקבלו בברכה, מתוך רצון להשתלב כלכלית במרקם החיים הישראלי. מהלך שכזה היה מסייע אפוא להפחית את המתח הביטחוני ומקל על כוחות הביטחון לפעול בשטח. כמו כן, ישראל שולטת שליטה ביטחונית מלאה בשטח, אבל בה בעת מאפשרת לרשות הפלשתינית לפעול בו.
זו האחרונה מקיימת אמנם שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל המכוון נגד חמאס, אבל בה בעת נותנת את ידה להסתה ולליבוי אווירה של שנאה, המהווים קרקע פורייה לאלימות. מכיוון שהסבירות שבישראל תיפול הכרעה באשר לעתיד יו"ש היא נמוכה, נידונה ישראל להמשיך להתמודד עם מציאות של "לא לבלוע ולא להקיא" במרחב מורכב זה.
מקווים למנוע התלקחות
המענה הישראלי הוא אפוא שמירה על סטטוס קוו שברירי, ובכך המדינה מבקשת לשמר את היציבות ולמנוע גלי אלימות ואי־שקט. זאת בסיוע שבשתיקה של הרשות הפלשתינית, המהווה פרטנר לניהול האוכלוסייה הפלשתינית החיה ביו"ש. אף ירדן היא שותפה חיונית לשמירה על השקט, שהרי בניגוד לסיני שדרכו הוברחו טילים מאיראן לידי חמאס, הירדנים שומרים על גבול שקט ובטוח, ומונעים מהטרור המקומי ביו"ש לחבור - דרך הגבול - לטרור של חמאס או של ארגונים רדיקליים אחרים.
אלא שמשמעות הדבר היא שישראל משלימה עם מציאות של גחלים לוחשות של הסתה ושל טרור, בתקווה כי יעלה בידה למנוע התלקחות רבתי, הן של פיגועי מתאבדים והן של הפרות סדר רחבות היקף.
ועדיין, זו מציאות עדיפה בהרבה על התנתקות מוחלטת מן השטח. שהרי זה עלול להפוך - כמו עזה או לבנון בשעתן - לזירת עימות שבה בעל הבית הוא חמאס, החמוש בארסנל טילים המכסה את כל גוש דן. בעיני ישראלים רבים, המציאות הנוכחית עדיפה גם על פני מתן אזרחות ישראלית לפלשתינים הגרים ביו"ש, מהלך שממנו לא תוכל ישראל להימנע אם תספח את האזור לשטחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו