לכידתם של ארבעה מששת המחבלים שנמלטו מכלא גלבוע לא הצריכה יכולות ביטחוניות חריגות, וגם לא יחידות מיוחדות. די היה בערנות אזרחית ובגששות בסיסית כדי להשיב אותם למקומם הטבעי. מתברר שלאסירים שנמלטו היה מעט מאוד מושג מה לעשות מרגע שיצאו מכותלי הכלא. הם בעיקר ניסו לשרוד, מבלי שהיה להם יעד מוגדר להמשך. בניגוד להערכות, לא היו להם סייענים, והם גם לא ניסו לחצות את הגדר לשטחי יו"ש או לעבור לירדן. הם נעו ונדו מפוחדים, חסרי כיוון, מלקטים מזון ומחפשים מחסה.
דווקא פעולות ההישרדות הבסיסיות האלה הקשו את מעצרם. מערכת הביטחון הישראלית היא אלופת העולם באיתור מבוקשים, בעיקר תוך הצלבה של יכולות טכנולוגיות מתקדמות עם מקורות אנושיים. הבעיה במקרה הנוכחי הייתה שהמחבלים לא השתמשו בטכנולוגיה, וגם לא בסייענים. ההערכה של החוקרים הייתה שזה נובע ממידור קיצוני כדי לשמור על חייהם וביטחונם, אבל לכידתם מלמדת בעיקר על חוסר אונים: מרגע שנמלטו והתפצלו, מסיבה שתתברר ודאי בחקירה, פשוט לא היה להם מושג מה לעשות.
מחאה מול הסלמה
לכידתם של הארבעה הובילה, כצפוי, לתגובות אלימות מהצד הפלשתיני. ביו"ש היו הפגנות נרחבות, ומעזה נורתה רקטה לכיוון העוטף. צה"ל נהג בחוכמה כשהצליח להכיל את האירועים בגדה, תוך הקפדה על תיאום הדוק עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית, ולעומת זאת הגיב בתקיפות יחסית בדרום כדי להבהיר לחמאס את גבולות הגזרה: מחאה כן, הסלמה יזומה - לא.
הגזרה הדרומית נראית כרגע מאיימת יותר, ללא קשר לבריחתם של האסירים. חמאס מגלה עצבנות גוברת על רקע חוסר התוחלת המסתמנת בשיחות קהיר, והוא מאותת בדרכים המוכרות לו: בלוני תבערה, הפגנות והפרחת איומים לאוויר. ספק אם המציאות הזאת תוכל להימשך לאורך זמן, ואפשר בהחלט שאנחנו נמצאים לקראת הסלמה נקודתית נוספת. במקרה כזה, תבקש ישראל לבסס את ההרתעה שלא הושגה במלואה במבצע שומר החומות, ותידרש לשקול לעשות את מה שלא עשתה עד כה - לחסל את יחיא סינוואר, גם במחיר של סבב ארוך ומדמם יותר.
על רקע האי-שקט ביו"ש והמתיחות בדרום, אפשר להסתכל בסיפוק על התנהלותם של ערביי ישראל. החששות כי הם יעניקו מחסה למחבלים התבררו כחסרי בסיס. ההפך הוא הנכון: משפחה ערבית היא זאת שדיווחה למשטרה על שניים מהנמלטים. אפשר רק להצטער על כך שחלק מכלי התקשורת לא כיבדו את בקשת המשפחה לשמור על עילום שם, מחשש לביטחונה. זה יקטין, בוודאי, את המוטיבציה של אזרחים ערבים אחרים בעתיד לשתף פעולה עם רשויות החוק.
האצת שיתוף הפעולה עם ערביי ישראל
העניין הזה הוא קריטי הרבה מעבר לעניינם של האסירים שנמלטו. שיתוף פעולה של ערביי ישראל חשוב גם למאבק החיוני בפשיעה במגזר הערבי. הירי בסוף השבוע על ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש היה נורת אזהרה - עוד אחת בשרשרת ארוכה - על היעדר ההרתעה והמשילות במגזר הזה. דווקא האירועים האחרונים, והתפקוד המוצלח בהם של המחוז הצפוני בהובלתו של ניצב שמעון לביא, צריכים להיות מנוצלים כעת להאצת הפעילות במגזר, שמשווע לפתרונות.
עוד קודם לכן, תידרש המשטרה להוביל את השלמת מעצרם של הנמלטים. לגבי השניים הנותרים יש מידע דל, אבל גם כאן ניתן להעריך שהם יתקשו לשרוד לאורך זמן ללא סיוע ובעלי ברית. לכידתם בחיים, כמו הרביעייה שכבר נעצרה, ושיגורם חזרה לכלא כשידיהם אזוקות ועיניהם מכוסות פלנלית - ישדרו מסר חשוב של הרתעה למי שישקלו לברוח מבתי הכלא בעתיד.
אבל אסור שהסגירה הצפויה של התיק המבצעי תסיט את העניין הציבורי מתפקוד שירות בתי הסוהר ובכיריו. כישלונם המהדהד מחייב בירור מעמיק, וטוב עשה השר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, שהודיע על מינוי ועדת חקירה ממשלתית. אמנם עדיף היה שהוועדה תהיה ממלכתית, עם סמכויות נרחבות כדי לבדוק את מבנה השב"ס, תפקודו והתאמתו למשימותיו, אבל גם ועדה ממשלתית, בהנחה שחבריה יהיו אמיצים מספיק, אמורה להיות מסוגלת להפיק מהחקירה את הדרוש.
עד אז, טוב יעשה בר-לב אם יפקח מקרוב על התנהלות השב"ס בתוך כותלי בתי הכלא. הרפורמה בנוגע לתנאי המאסר המופלגים של האסירים הביטחוניים נדרשת, אבל מי שאמור להחליט ולהוביל אותה הוא הדרג המדיני, ולא אנשי השב"ס שמונעים כעת מיצר נקמה. התנהלותם בימים האחרונים רק ליבתה את המהומות, ונדרשת כעת יד מכוונת כדי לסגור את הפרשה, ולאפשר לצאת ממנה לדרך חדשה על בסיס שיקול דעת, ולא מתוך אמוציות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו