"כולם משרתים": גיוס החרדים מחייב שינוי פרדיגמה

הנורמה צריכה להיות "כולם משרתים", ויש לממש זאת בדרך של תגמולים וקצבאות - קודם כל למשרתים, ובמיוחד לקרביים • מלחמת חרבות ברזל הציפה במלוא חשיבותה את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל • מאז החלה המלחמה התחדד לא רק הצורך החברתי ליצור חלוקת אחריות משותפת לכל המגזרים, אלא גם ההכרח המבצעי לשלב אוכלוסיות נוספות בשירות

חיילים וחרדים. למצולמים אין קשר לנאמר, צילום: אורן בן חקון

מלחמת חרבות ברזל הציפה במלוא חשיבותה את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל. בימים כתיקונם, עננת אי־השוויון בחלוקת הנטל ריחפה מעל לראשה של החברה הישראלית, ויצרה תחושת מירמור בקרב הציבור המשרת. מאז החלה המלחמה התחדד לא רק הצורך החברתי ליצור חלוקת אחריות משותפת לכל המגזרים, אלא גם ההכרח המבצעי לשלב אוכלוסיות נוספות בשירות, מתוך הנחיצות להגדיל את סדר הכוחות של צה"ל.

חיילי מילואים (ארכיון), צילום: דובר צה"ל

במשך עשרות שנים הפכה סוגיית גיוס החרדים לכלי משחק פוליטי ותקשורתי. השימוש הפוליטי, לעיתים באופן ציני, בשאלת הגיוס לא תרם במאומה לפתרון הסוגייה. נהפוך הוא, ככל שהתחזקו הקולות הקוראים לכפות את גיוס החרדים בחוק שייאכף על ידי צה"ל - מנהיגי הציבור החרדי, רבנים ופוליטיקאים התבצרו בעמדותיהם, ואף הקצינו אותן. כך, למשל, התבטא הרב יצחק יוסף, לשעבר הרב הראשי: "גם מי שבטלן - אסור שילך לצבא".

"גם מי שבטלן - אסור שילך לצבא". הרב יצחק יוסף, צילום: אורן בן חקון, יוסי זליגר

ההתבטאויות הללו החריפו את המחלוקת הטעונה ממילא. חלק גדול מהכעס על אי־התגייסות החרדים הצטבר בקרב הציבור הנמנה עם הציונות הדתית. ציבור זה, שבניו ובנותיו היו חלק כה משמעותי מהלחימה, ואף משורת הנופלים, מוכיח במעשיו כי ניתן לשלב ספרא וסייפא, לימוד תורה והגנה על הארץ.

שני הקצוות - אלה המחייבים גיוס חרדים בכל מחיר ובכפייה, ואלה המסרבים לגיוסם של חרדים באופן גורף, גם של כאלה שלא לומדים תורה - מנהלים דו־שיח של חירשים, המתודלק על ידי פוליטיקאים וחלק מכלי התקשורת.

שורשה של הבעיה הוא תרבותי. חלק מהציבור החרדי לא חונך על ערכים ציוניים, ובחלקו הקיצוני הוא אנטי־ציוני. קשה להניח שהוא ירצה לשרת את המדינה, ואף לסכן את חייו בעבורה. מנגד, חלק מהציבור החילוני לא מבין את עומק החשיבות שבלימוד התורה עבור הציבור החרדי.

חרדים מפגינים נגד גיוס, צילום: אורן בן חקון

האתגר הזה חייב להיפתר בדרך של שינוי פרדיגמה. הנורמה צריכה להיות "כולם משרתים" (שירות צבאי או לאומי), ומימושה צריך להיות מיושם בהדרגה ובשיקול דעת. התמריץ למימוש הנורמה צריך להיעשות בדרך של פירמידת תגמולים וקצבאות - שבראשה עומדים המשרתים, ובמיוחד הקרביים, ושבתחתיתה נמצאים כל מי שלא משרתים, מכל סיבה שהיא. את הבעיה התרבותית יש לפתור בדרך של קירוב הציונות לציבור החרדי באמצעות חינוך והידברות.

חטיבת חשמונאים, צילום: יהונתן שאול

יש כיום הרבה יוזמות בציבור החרדי המעודדות שירות צבאי או לאומי, וקיים בשטח רצון גובר והולך להתגייס. יחידות צבאיות כמו נצח יהודה, ח"ץ, מסלול תחל"ס (תוכנית חרדים לסדיר), תוכנית "משמר" המכשירה חרדים להגנה קהילתית, נשים חרדיות העובדות תחת יחידה 8200, ועוד. את היוזמות הללו צריך לתמרץ ולהרחיב. בסופו של דבר, רצון להתגייס שבא מהשטח יחייב שינוי תפיסה גם בקרב ההנהגה החרדית - כפיית שירות מיידית תייצר את התוצאה ההפוכה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר