מחכים לשותף השלישי: גם אחרי 7.10 - החברה החרדית ממשיכה בניתוק

כבר תשעה חודשים שאני פעילה ביחד עם חברותי ל"שותפות לשירות", בפעילות מול חברי כנסת, אנשי צבא, וחרדים. מנסים לגשר על הפערים לחבר חיבורים ולבנות גשרים. במבט לאחור ניתן בהחלט לראות שינויים משמעותיים. צה"ל זועק לעוד 10 אלף לוחמים שחסרים לו, זאת במקביל להקמתה של חטיבה ייעודית, יש מאין, שמסוגלת לקלוט חרדים בצורה מיטבית. כולם מבינים שחייבים לעשות שינוי משמעותי כדי לגייס את בני הקהילה החרדית.

"משרתים ביחד": משדר גיוס מיוחד של "ישראל היום"

לצערנו, הצלע השלישית השותפה לדיון – החרדים עצמם - אצלם לא חל שום שינוי. מה שהיה הוא שיהיה. ניתוק.

חודש לאחר פרוץ המלחמה, כמנהלת בית ספר, התמודדתי עם היעדרות של כ-10 מורים שהוקפצו בצו 8. מאות תלמידים נותרו ללא מחנכים. גייסנו מורים שפרשו לגמלאות, קיצרנו את יום הלימודים ולצערי תלמידים רבים קיבלו מעט מאד שעות לימודי קודש. בייאושי פניתי לקהילה חרדית בעיר הסמוכה על מנת לברר האם נוכל לגייס בחורי ישיבה, מלמדים, עבור תלמידנו. העבירו אותי מאדם לאדם עד שהגעתי ל"משמש" של הרבי (עוזר אישי) ולאחר מספר ימים הוא חזר אלי ואמר שזה לא אפשרי.

בלי הסבר, בלי התנצלות. פשוט לא. הרגשתי ניתוק של חברה שלמה, בגידה בין אחים, גיליתי יהודים שלדעתם תורתם נשגבת מתורתי. חונכתי שבהר סיני ניתנה תורה אחת, מתברר שיש תורה לציבור החרדי ותורה לציבור הדתי לאומי.

איל בני היקר, היה נשוי למיכל 10 חודשים עם פרוץ המלחמה. הוא למד שלוש שנים בישיבה בעלי, התגייס למטכ"ל ולמגלן. חודשיים בדיוק מפרוץ המלחמה בכ"ד בכסלו תשפ"ד איל נהרג מפיצוץ מטען בדרך למשימת חילוץ גופות חטופים יחד עם גל אייזנקוט ז"ל.

איל היה מוכשר במספר רב של תחומים: ספורט, איור, כתיבה וידיעת העולם. מעל הכל הוא היה איש תורה. אינני צריכה אישור עד כמה גדול היה אייל בתורה, יעידו על כך הכתבים שהשאיר, עשרות מחברות, ספר התנ"ך שלו ומהדורת הכיס של ש"ס המשנה שלו שמלאים בהערותיו. המשנה מופקדת בספריה הלאומית באוצר כתבי היד.

מאז פרוץ המלחמה מתנהגים החרדים כאילו הדיון בסוגיית הגיוס אינו קשור אליהם. מבחינתם, לא אמור להיות שום שינוי מאז 7 באוקטובר. מה שהיה הוא שיהיה. לא שינוי בחובת הגיוס, לא בתקצובים, לא בהתנהלות הקהילתית, גם לא שינוי באורחות חייהם, מסתבר שממשיכים בחופשות בין הזמנים, סדרי הלימוד מתקיימים כבעבר, מה שהיה הוא שיהיה. ניתוק!

בבתי הכנסת החרדים לא שינו דבר בסדר התפילה. לא תפילה לחיילי צה"ל או פרקי תהילים להצלחתם. (לפחות בבתי הכנסת החרדים שאני פקדתי בשנה האחרונה) מה שהיה הוא שיהיה, ניתוק!

ב"שותפות לשירות" אנחנו לוקחות חלק בדיוני ועדת חוץ וביטחון. את חברי הכנסת החרדים אנחנו שומעות רק בהתנגדויות והסתייגויות. אין רעיונות של 'מה כן'. אשמח לשמוע באילו תנאים כן ניתן לגייס חרדים. כרגע תגובתם נותרה דומה. מה שהיה הוא שיהיה. ניתוק!

כל עוד החברה החרדית חיה בהכחשה לא יחול שינוי משמעותי בסוגית הגיוס. לתהליך הנ"ל שותפים שלושה: הנהגה פוליטית, צבא, הנהגה חרדית. כאשר צד אחד לא לוקח חלק פעיל בנעשה - לא יוכל להתקיים שינוי בהסכמה. כל עוד החברה החרדית אינה רואה את עצמה חלק מן החברה הישראלית לא יחול שינוי בסוגית הגיוס.

הגיע הזמן לעצור הכל. לפנות להנהגה החרדית ולהגיד: "רבותי תתעוררו". מה שהיה לא יוכל להיות. ורק אחרי שהחברה החרדית תפנים כי אכן נפל דבר בישראל- מה שהיה לא יוכל להימשך.
לצערי, אם החברה החרדית תדבק בהכחשה, "רווח והצלה יבוא ליהודים ממקום אחר". הציבור המשרת ימשיך לשאת את האלונקה כי אין לנו ארץ אחרת, אך אז נפנה בצער להנהגה החרדית ונאמר: "הפרדו נא מעלינו". האלונקה מספיק כבדה לנו, אין לנו כח לשאת גם אתכם.

הכותבת היא ממובילות שותפות לשירות, אמו של אייל ברקוביץ ז"ל