לישראל אין ברירה אלא לחסל את חמאס

בישראל אין מחיר שלא מוכנים לשלם עבור החיים. שמענו אמנם שר מסוים, או ליתר דיוק שר לשעבר ממפלגות הימין הקיצוני, שטוען כי ארבע חטופות יהודיות תמורת 200 רוצחים פלשתינים עם דם על הידיים זה בכל זאת מחיר יקר. אבל בעיקרון כולם הסכימו. לא נשמעה שום התנגדות לכך ממשפחות המתכנסות באדיקות בכיכר החטופים בכל מוצאי שבת זה 15 חודשים, ואף לא מרה"מ בנימין נתניהו. העם היהודי נותר עם שבו העוֹבר על מצוות פדיון שבויים נתפס כעובר על שבע מצוות בני נח. בניגוד לאימפריות המכירות רק במספרים גדולים של חיים או מתים - בעם היהודי נותר משהו יוצא מן הכלל, שבהשפעת הרמב"ם חוזרים עליו שוב ושוב: "המספר היחיד שהוא גדול מאוד ואמיתי מאוד, המספר היחיד שחשוב, הוא האחד שבתוך האדם, חד־פעמיות של האדם. והצלת נפש אחת שקולה לשמירת כל השבתות בעולם". איני מכיר אף אחד, בתל אביב ובירושלים, שלא התרגש כשהביט בתמונות של קרינה, דניאלה, נעמה ולירי, חיות ובריאות, פוגשות את המשפחות שציפו להן כל כך. איני מכיר מישהו שלא אמר לעצמו: ארבע הנשים הצעירות האלה, בניגוד לאחרים שאנחנו מצפים לגופותיהם, שרדו מאסר נוראי. על פניו, הצורה הדלה ביותר של החיים היא הישרדות. היא מחזיקה אותנו רק קצת מעל לייאוש ולמוות. אבל כאשר מדובר בשבויים עזי נפש שמתנגדים להשפלות ולעינויים, היא הצורה הגבוהה ביותר של החיים, המרחפת מעלינו כמו סוד גדול יותר מסודו של האסון.

תמונה מקפיאת דם

אבל היתה גם תמונה נוספת באותו יום, שקדמה לרגע הנפלא של איחוד המשפחות. התמונה על הבמה הקטנה שעליה הוכרחו לעלות ארבע הנשים הצעירות. ראינו אותן עוטות חיוך מאולץ, מנופפות למישהו (להמון הפלשתיני שישב מולן על ההריסות שהפכו לטריבונות? לסוהרים שלהן? למשפחות שלהן אי־שם, שנמצאו קרוב כל כך אך גם רחוק כל כך, מעברה האחר של המראה?) ומחזיקות, כל אחת מהן, בקצה זרוען, שקית קרטון מוזרה שמכילה - אני לא צוחק! - צידה לדרך, "מטעמים" ומפה של "פלשתין". או כאילו הן עצמן היו סחורה: תעודת מסירה לצלב האדום (העלוב) שיביא אותן ליעדן. התמונה הזאת היא מקפיאת דם. בגלל החיוכים של הילדות־חיילות ההמומות מהמראות של אותם רגעים אחרונים, הקרובים כל כך למטרה הנכספת, לחזרה הביתה, אך בכל זאת רגעים נטולי קץ, שהכל עוד עלול להתהפך בהם. תמונה מקפיאת דם בגלל הגברים בשחור העוטים מסכת פנים ומקיפים אותן. חלקם נצמדו אליהן במבט מוקסם, וחלקם נצמדו אל הגב שלהן, לבושים במדים מאולתרים ולא תואמים, מצלמים אותן או מסמנים בידם תנועת "וי" לניצחון. תמונה מקפיאת דם בגלל מה שאמורה לסמן הסצנה הזאת, ומה שסימנה בפועל עבור ההמון מג'באליה ועד רפיח - אבל גם מעבר לעזה, מיריחו ועד רמאללה, או מקהיר ועד עמאן - המון שצפה בה בשידור ישיר ואז צפה בה שוב ושוב, כמו דימוי פולחני: צבא נפשע שנפגע אך לא התמוטט, הוחלש אך לא הובס, צבא שיחזיר לעיתים קרובות רק את הגופות של השבויים אבל ישמור על כוחו לעמוד מול ישראל. המחשבה הזאת בלתי נסבלת, ולנוכח "ההקלה הרופסת" שנלווית לעיתים קרובות מדי לאושר הנפלא והנוראי ממראות השבויים הראשונים שחזרו מהשבי - זה גם הרגע להיזכר שלישראל תמיד היו שתי מטרות במלחמה הזאת: החטופים (שנציין, כדרך אגב, כי חזרתם התאפשרה רק בזכות הלחץ הצבאי הישראלי. הרי למה לוותר על המגן האנושי האחר, שכלוא במנהרות כבר 490 ימים?), אבל גם מיטוט מוחלט, נטול רחמים, של הגדודים הפוגרומיסטים. שכן, אם ישראל לא תעשה זאת, הם ייצאו מהאסון הזה בתור "לוחמי חופש" עם הילה שחורה מעל ראשם, שיעוררו מחדש את החלומות של הנפשות המוקסמות מהג'יהאד בישראל ובשאר העולם. זה שקר שלא ניתן לעמוד מול הפיתוי הזה. וזה שקר שהשתקת השליח של רעיון תמיד תוליד קריאה חדשה שתתפוס את המקום שהותיר הראשון. האם לא נבלמו תנועתו של ארגון אל־קאעידה בין טורה בורה לקאבול, לאחר שנחל הפסד בנובמבר 2001?, וההתפשטות של דאעש בין מוסול לרקה, לאחר שקואליציה של מדינות חופשיות חיסלו את הח'ליפה? ובכן, כך צריך לעשות גם בעזה. כמו שאמר מקיאוולי: הדבר המסוכן ביותר הוא להשאיר מאחוריך שליט פצוע אך שחסת על חייו. כל עוד חמאס ישמור על שמץ מיכולותיו להכות בישראל ואפילו לנהל את העניינים בעזה, אני מקווה שלא יהיו עימו "הפסקת אש יציבה", "פשרת שלום" או "פתרון פוליטי". הישרדותם של שני עמים, הישראלי והפלשתיני, תלויה בכך. חייבים לחסל את חמאס; וישראל, שכלל לא רצתה במלחמה הזאת, חייבת לנצח בה. תרגום מצרפתית: הוד יהודה הלוי ברדוגוטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו