הפגישה הגורלית בין נתניהו לטראמפ: סרטון הזוועות חייב להיות על השולחן

קריאת כיוון: רה"מ בנימין נתניהו ימריא לוושינגטון מצויד בבקשה אחת מצד שותפו לממשלה, יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ': להציג כבר בפתח פגישתו עם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, חלקים מסרטון הזוועות מטבח 7 באוקטובר.

בעוד הפלשתינים משמרים נרטיב של נפגעיה העיקריים של המלחמה הזו - בישראל שכחו בשנה האחרונה להציג למה בכלל נכנסנו אליה. רק התמונות הקשות מיציאתם של ארבל יהוד וגדי מוזס מתוך המון משולהב ותומך טרור סיפקו תזכורת קצרה, אך הכרחית, מי מחכה לנו מעבר לגבול.

טוענים שמדובר ב־2 מיליון אזרחים חפים מפשע - אך אם לרגע לא נעצום עיניים, אפשר יהיה לכנות אותם באופן מדויק יותר: 2 מיליון תומכי טרור ועוזריהם. אלה שהתקשרו לאמא שלהם אחרי שרצחו יהודים בקיבוצים, אלה שגנבו ובזזו, וגם אלה שחטפו אנשים וסירבו לשחרר אותם כל חודשי המלחמה הארוכים.

גם אצלנו, כנראה, היו מי שהספיקו לשכוח. דיונים שלמים באולפנים נוהגים בפלשתינים משל היו אזרחים תמימים שנקלעו לאירועיה של מלחמה על עתיד הרצועה. לא סתם אחד מהציוויים החשובים בתורה עובר דרך זיכרון. אם אתה לא זוכר, אתה מתקשה לקיים לאורך זמן את מה שצווית. אם אין לך את צדקת הדרך - גם דרך לא תהיה.

סימני השאלה סביב עזה הולכים ומתרבים. בשבוע הבא יחלו הדיונים בשלב השני בעסקה, או במילים לא מכובסות - סיום המלחמה. בהיסטוריה של הציונות חזרנו לעזה ויצאנו ממנה בשנות ה־50, ה־60 וה־90 ובהתנתקות. בכל פעם חזרנו על אותה הנוסחה: ניסינו התיישבות, הטרור היכה בנו, ובמקום לעמוד על הביטחון - ברחנו בלחץ מדיני, וקיווינו שהפעם התוצאה תהיה שונה. במיצג חדש שחנכנו השבוע במרכז מורשת קטיף, מתואר כיצד עשו את זה בן־גוריון, רבין ושרון. השאלה היא אם נתניהו יחזור על טעויות קודמיו.

אי־אז בשנת 1957, כשכבשנו את עזה ואז ויתרנו עליה בלחץ בינלאומי, מנחם בגין השמיע את האזהרה הבאה: "ליבי, ליבי עליכם, אחיותיי ואחיי שבנגב. באשמתו ובפקודתו של ראש מפא"י המבולבל, שר הנסיגה וההפקרה, יישפך דמכם כמים. לא יהיה עוד ביטחון ליישוביכם".

בשנת 1995, יצחק רבין ביקש להרגיע עם תחזיות האימה שהושמעו בעקבות חתימת הסכמי אוסלו: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלשתינית. לא היתה עוד אף קטיושה, ולא תהיה קטיושה. וכולי וכולי וכולי, כל הדיבורים. הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום". עכשיו גם טראמפ וגם נתניהו חולמים על הסכם שלום עם סעודיה ועל מזרח תיכון חדש. אם חלומות אלה יישענו על אותן נוסחאות, כדאי לתושבי העוטף להתכונן לפעם הבאה.

כישלון או הצלחה

נתניהו יכול להשפיע על כיוון הפגישה עם טראמפ. לא כי הממשל החדש לא רואה נכוחה את אויבינו שמעבר לגדר, אלא כי צפייה נוספת באירועי 7 באוקטובר יכולה להשפיע על הטקטיקה לסיום המלחמה.

לא מתנות שיקום לרצועה ועוד ממשל בובות שייזרק מהגגות בתוך שנה, אלא הבנה שמדובר בחבורה גדולה של שונאי יהודים ומחבלים, שאסור לתת להם שוב יכולות שלטון והתבססות בגבולנו. בישראל מרוצים מאוד מהכוונה של טראמפ להגליית הפלשתינים מכאן, עד כי נדמה לעיתים שאנשי השלטון החדש בבית הלבן מבינים נכון את האיום העזתי יותר מחלק מאזרחי ישראל.

בעוד בישראל מתרשמים, כאמור, מכך שהממשלה תופסת את האיום העזתי באופן תואם למציאות, נתניהו עשוי להיתקל בפרשנות שונה של הפתרונות המוצעים. בשלב הזה, הוא יידרש לזכור כי מי שהיה שם כשאירע הטבח וכשיצאו לפועל עסקאות במחירים בלתי נתפסים, הוא זה שעל שמו גם תהיה התוצאה: ביטחון ארוך טווח לעם ישראל - או עוד סבב לאוסף המפואר שלו.

בינתיים, השינוי ביחסי ישראל־ארה"ב לא נרשם רק בנסיעתו של נתניהו לבית הלבן אחרי חרם ארוך, אלא גם ובעיקר בתמונת המפגש המדהימה אתמול בין סמוטריץ' לבין שליחו של טראמפ למזרח התיכון, סטיב וויטקוף. זו הפעם הראשונה זה שנתיים שבה סמוטריץ', המכהן כשר בכיר, מתועד עם בכיר בבית הלבן. למפרע, מתברר כי עם חלק מאנשיו של ביידן הוא דווקא נפגש, אך התבקש לשמור על מפגשים אלה ללא תיעוד.

כעת ניתן לומר כי ההשבעה של טראמפ בוושינגטון סיימה מצב לא נורמלי, שבו הבית הלבן מחרים בכיר ישראלי ואת הציבור שהוא מייצג. פגישה של שעה וחצי עם וויטקוף, תמונה ולחיצת יד חמה ב־30 בינואר מלמדות איך אמורים להיראות יחסים בין מדינות שותפות. התפאורה נראית בסדר, אומרים בירושלים. עכשיו השאלה הגדולה היא מה יהיו התוצאות בחדר הסגלגל.