לאחר עשור של דמעות, מאבקים ומאמצים אינספור, היום (שני) משפחת אורון סגרה מעגל. סמ"ר שאול הובא למנוחת עולמים בבית העלמין ביישוב פוריה עלית, היישוב בו גדל - ונקבר לצד אביו, שנפטר מסרטן בשנת 2016 והשאיר לו מכתב.

אלפים הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה, 10 וחצי שנים בדיוק אחרי שנהרג. כזכור, גופתו של שאול הובאה לישראל אתמול לאחר פעילות חשאית מיוחדת של צה"ל ושב"כ.

יו"ר "המחנה הממלכתי" בני גנץ - אשר היה הרמטכ"ל במלחמת "צוק איתן", בוגי יעלון - מי שהיה שר הביטחון דאז, עידית סילמן ואופיר סופר הגיעו להלוויה. יעקב וציפורה אביטן, הוריו של חלל צה"ל עדי אביטן גם הם נכחו. עדי אביטן ז"ל, נהרג בהר דוב בשנת 2000, עם עומר סועאד ובני אברהם.

דברי פרידה בשם מדינת ישראל מפי נשיא המדינה, יצחק הרצוג: "משפחת שאול היקרה, לכל אהוביו של גיבור ישראל, אורון שאול. למעלה מעשר שנים נסגר מעגל.

"אורון האהוב מת מות גיבורים במבצע 'צוק איתן' וגופתו נחטפה לגיא צלמוות. אורון יצא עם חבריו ללוחמי חטיבת גולני, למען עמו. לא אשכח לעולם איך קיבלתי הודעה מחבר - ששמע בהודעה בטלוויזיה - כי ארגון הטרור אמר שאורון בידיו.

"משפחת שאול היקרה, בשם מדינת ישראל כולה – אני מבקש מכם סליחה. סליחה על השנים המענות שעברתם כולכם, בציפייה לבן ולאח שיבוא; שנים בהן לא עמדנו במשימה, בחובה: להשיב אותו לכאן – אל ארץ הולדתו. אני חושב על הרצל היקר, הבעל והאבא, שקבור גם הוא כאן, שלא זכה למעט החסד הזה - לראות את אורון חוזר, ללוות אותו לקבורה בקבר ישראל; והצער מפלח את הלב".

מח"ט גולני, אל"מ עדי גנון , שהיה סמג"ד גדוד 13 בזמן שאורון נפל: "משפחת שאול היקרה והאהובה. זהבה. הרצל ז"ל כל כך חסר לנו היום, אבל אני בטוח שהוא מלווה אותנו. לפני עשור, עת הייתי סמג"ד 13, פקד עלי מפקד הגדוד להוביל את המאמץ המלחמתי על שכונת סג'עייה, אותה שכונה מקוללת וארורה בה גדלים אוייבים צמאי דם.

"במהלך קרב הגבורה נפלו 13 מטובי לוחמי החטיבה. בקרב זה נפל אורון. הקרב השאיר במפקדי הגדוד והחטיבה פצע מדמם. אומנם שבנו אבל נפשנו נשארה שם".

אופק שאול, אחיו של אורון ז"ל: "אורון שלי. אחרי כל כך הרבה שנים שעברו ואני לא מאמין שזה קורה. אני עדיין לא מעכל שאתה כאן ושאנחנו נפרדים ממך. ביישוב שבו גדלנו יחד מוקף באנשים שכל כך אהבת ואהבו אותך חזרה.

"במשך כל השנים האלה היו לי כל כך הרבה תסריטים בראש. תסריטים שבהם אתה חוזר על הרגליים נותן לי חיבוק ואומר יאללה נגמר אני בבית. זה היה החלום הכי ורוד שלי, שחלמתי שוב ושוב בכל לילה. היו לי גם תסריטים שחורים. כאלה ששמרתי לעצמי וניסיתי להדחיק.

"לעולם לא ויתרנו"

"אני רוצה שתדע שלעולם לא ויתרנו, לא הרמנו ידיים. אתה היית ותהיה לנגד עינינו ואני אמשיך לחזור אלייך כל יום. אתה איתי בכל צעד בחיי. נותר לי רק לבקש ממך סליחה. סליחה מכולנו שזה לקח כל כך הרבה זמן. אני אוהב אותך אחי ואני מתגעגע אלייך בכל יום, בכל רגע ובכל שנייה. תמיד".

זהבה, אמא של אורון: "אורון שלי היקר. כל מה שאגיד יהיה כאין וכאפס למה שאתה באמת. עשר שנים וחצי שחיכיתי לך".

"להפתעתי הרבה, אמש התקשרו אליי שאפתח את הדלת. פתחתי את הדלת עם פיג'מה ועמדה שם מורן. אמרתי 'מה באת עכשיו מה את רוצה?'. היא נכנסה ואמרתי 'בואי נכין קפה', כי לא שתיתי עוד. היא אמרה: 'קודם אדבר ואחר כך נשתה את הקפה'. פתאום הסתובבה אליי ואמרה 'זהבה – אורון בבית'.

"היא הסתובבה אליי ואמרה: זהבה - אורון בבית"

"לא האמנתי שביום אחד – בבום - אורון חזר מהשבי. רעדתי כולי. כמו שראיתי אותו עכשיו. חיכיתי לו כל כך הרבה שנים ולא האמנתי שהוא יחזור.

"כולם באו להיפרד ממך יחד איתנו. אני רוצה להודות לאלו שחילצו אותך. ולכל החיילים הפצועים – שיהיה להם בריאות שלמה ואלה שעדיין בעזה שיהיה להם שחרור קל וכמה שיותר מהר. אוהבת אותך אמא".

דודו של אורון - ניסים - אח של אביו הרצל שמת מסרטן בשנת 2016: "הרצל קיווה לטוב. לרפואתו שלמה שלו ולחזרתו הביתה של אורון בשלום. הוא אחז בתקווה שיפגשו שוב בחייהם. אבל גם ביקש מישהו לדבר איתו על אפשרות אחרת.

"בבית החולים פורייה הרצל הכיר פסיכולוג שהיה איש סודו בימיו האחרונים. בצד התקווה והנחישות בהתמודדות מול המחלה. הרצל בחר להפקיד את מילותיו בידי הפסיכולוג כדי שעם הרצל לא יהיה כשאורון – יוכל להגיד. זה מה שהרצל כתב: 'אורון האוהב. בני האהוב. חזרת הביתה. אל גבולך אל ארצך. אל מולדת אל אביך. לא היה לי צלך של ספק שתשוב.

"'ידעתי שצה"ל לא מפקיד חייליו, שעם ישראל לא נוטש חייליו. שלא יפקידו אותך מאחור. אתה אושר, אור של שמחה שאי אפשר להתעלם ממנו. אתה ישר ואחראי. אפילו יותר ממני. אתה ילד מצחיק וחברותי. היית חסר לי מאוד. חיכיתי ואמרתי שתחזור. אני נזכר בכל הרגעים שזכיתי להיות לצדך. בחור למופת".

"אני נזכר שהיית ילד פעלתן, רץ וצוחק, מתעניין בכל דבר"

"החיבור היה מיידי. בשבועות האחרונים חששתי להחזיק אותך בידי, אני מדור של גברים שחוששים להחזיק תינוקות. בהמשך גייסתי את האומץ להחזיק אותך בזרועותי. אני נזכר גם בגן הילדים. היית ילד פעלתן, רץ צוחק, מתעניין בכל ורץ קדימה וסוחף ילדים. אני נזכר במורה דני שאתה מעריך. בכל מקום יצרת קשרים. סבא היה מדבר בערבית ואתה היית מתמוגג מצחוק.

"בהתחלה רצית להתגייס לעוקץ בגלל אהבתך לכלבים. אתה אוהב חיות ומבחינתך יכולנו לגור בבית עם עשרה כלבים. כמה פעמים ביקשת שאעצור כדי לאסוף כלב משוטט. אני נזכר בנסיעה ללטרון, לטקס הכומתה של אבירם. אחר כך המשכנו לאסוף גור כלבים. אמרתי לך שהבחירה היא שלך ואתה בחרת בגור קטנטן.

"אני רואה אותנו מתחבקים מחדש. שוב אתה בזרועותיי"

"בימים הראשונים הוא היה עצוב ומבולבל ואתה היית רגיש אליו. הייתי מביא אותך מטרמפיאדה מהצבא ושניכם הייתם מתגלגלים, משוחרי רסן ומאושרים.

"אני רואה אותנו מתחבקים מחדש. שוב אתה בזרועותיי. אני נושק לפנייך. אתה אוחז בידי ואנחנו רוקדים, כמעט מרחפים לצלילי מוזיקה עברית, יפה כמו שאתה אוהב. אני שומע את שלמה ארצי, איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. ואנחנו רוקדים ורוקדים. בני אהוב. ידעתי שתחזור אליי. אבא".