חמאס לא ימהר להפר את ההסכם: זה יהיה מסע ארוך וכואב שאין ממנו מנוס

תמונה אחת, מטושטשת, זיקקה את כל התחושות. תמונה אחת, של שלוש נשים צעירות, ששבו הביתה אחרי 471 ימים ארוכים מדי. תמונה אחת, שמאחוריה מסתתרות תקווה גדולה, וגם חרדה גדולה לעתידם של 94 חטופים אחרים שטרם שוחררו, וגם לעתידנו בפיסת האדמה הקשוחה הזאת.

אין אדם אשר לב בחזהו ולא החסיר פעימה כשראה את התמונה המטושטשת הזאת של רומי, דורון ואמילי. ואין אדם שלא חשב באותו הרגע על מה שהן עברו, ועל המפגש עם האימהות שלהן, ועל הדרך החדשה שהן מתחילות כעת - דרך של שיקום ארוך ומורכב, פיזי ונפשי. ואין אדם שלא הרחיק במחשבה אל מי שנותרו מאחור, ואל המשפחות של מי שנותרו מאחור. ואין אדם שלא חשב על המחיר הכבד ששולם עבור הרגע הזה, עבור התמונה הזאת: בהפסקת המלחמה, בחיזוק חמאס, בשחרור המוני של אסירים שרבים מהם ישובו לרצוח.

חוזרים הביתה - סיקור נרחב ב"ישראל היום"

• משפחות חטופים מתייחסות לעסקה: שמחים אבל חוששים - אסור לעצור ביום ה-42
• אמילי, דורון ורומי מתאחדות עם משפחותיהן | כל העדכונים
• "הסיוט שלה הסתיים": אמילי דמארי איבדה שתי אצבעות ב-7.10

המסך המפוצל הזה שליווה אותנו אתמול - צד אחד מכיכר החטופים שלנו, צד אחד מכיכר הרוצחים שלהם - ימשיך ללוות אותנו גם בשבועות הקרובים, ובמשך כל 42 ימי ההסכם שיהיו מורטי עצבים. חמאס, שהשהה אתמול את מסירת שמות המשוחררות, ימשיך לתעתע ולשטות ולשקר ולסחוט. וישראל תידרש לנשוך שפתיים ולחתור קדימה, בידיעה שהמחיר כבד אבל התמורה שבצידו - של אזרחיות ואזרחים שהופקרו ב־7 באוקטובר והופקרו מאז, ושבים כעת הביתה - ראויה עוד יותר, והימנעות ממנה היתה גודעת את החוזה הבסיסי ביותר שבין אזרח לארצו.

שמעתי אתמול שרים בממשלה מכנים את ההסכם שהשיב את החטופות הביתה במילה "חרפה". זה אכן הסכם קשה, שבעיניי לא היה מנוס ממנו, אבל לא זאת הנקודה: אפשר לכנות אותו בשלל מילים בעברית - רע, בעייתי, מסוכן. השימוש במילה "חרפה" מעיד על הדוברים יותר מאשר על ההסכם. החרפה על ראשם, מי שבמשמרתם קרה המחדל הגדול בתולדות המדינה, מי שבמשך 15 חודשים לא השכילו לייצר הכרעה או פתרון, מי שמוכנים לשלם בדמם של אזרחים שהם עצמם הפקירו בתמורה למקסמי שווא לא מעשיים.

שרים אחרים דיברו אתמול על חזרה קרובה ללחימה בעצימות גדולה יותר. זה יקרה רק אם חמאס יפר את ההסכם, וספק אם יהיה לו אינטרס לעשות זאת. חמאס ימקסם את רווחיו וינסה למזער את שלנו, אבל יעמוד ברוב הסיכומים, כי הוא רוצה לשלוט. התשובה לשאלה המתבקשת, איך מממשים את מטרת המלחמה השנייה (לצד השבת יתר החטופים שאינם כלולים בחלק הנוכחי של ההסכם), של מיטוט שלטונו - היא בהסכם אחר, שבניגוד להסכם הנוכחי לא יגיע מלמטה אלא מלמעלה: בהסכם אזורי נרחב שיכלול יחסים עם סעודיה ומדינות נוספות וציר נגד איראן, שמתחתיו פירוז של הרצועה ושלטון חדש בעזה.

האיש היחיד בעולם שיכול להביא הסכם כזה ישוב היום לבית הלבן. דונלד טראמפ הוכיח בשבועות האחרונים שהוא מחויב להשבת החטופים, ואם להקשיב לדברים שנאמרים בסביבתו - הוא מחויב גם להסכם אזורי נרחב והוא מחויב גם לבלימתה של איראן. אלה חדשות טובות, שמאפשרות לישראל להתמקד בעניינים החשובים באמת. הממשלה תידרש לשלם למענם מחירים פוליטיים, אבל את קדושת היום של השבת חטופים ראוי שלא למהול בחול המזוהם של הפוליטיקה.

ובכל זאת, עניין אחד מתבקש: יותר מדי אינדיקציות לימדו שהמאמצים להציל את הממשלה בימים האחרונים כללו הבטחות להדיח את הרמטכ"ל ואחרים. הרצי הלוי יסיים את התחקירים, יצדיע לדגל וילך הביתה כפי שהתחייב. אחריו יפרשו גם יתר בכירי צה"ל שאחראים למחדל שקרה במשמרתם. ראוי לפוליטיקאים להניח לתהליך הזה להתקיים מבלי להכניס לתוכו את ידיהם, שמלאות באחריותם שלהם, שממנה הם מתאמצים לחמוק.

מתישהו גם יגיע הרגע שבו יפרוש ראש השב"כ, רונן בר. מעטים יודעים, אבל ההסכם הזה הוא ההסכם שלו, ושל הארגון שלו. בדיוק כפי שהבאת גופתו שלשום בלילה של אורון שאול, רגע לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, היתה הישג שלו, ושל הארגון שלו. לשב"כ מניות יסוד בכישלון, ומניות יסוד ברגעים מרוממי הנפש שליוו אותנו אתמול.

"זה יום של שמחה", אמר לי אתמול בן למשפחת חטופים שטרם שוחרר. "זה יום של סליחה", הצעתי לו. סליחה מאוחרת, מאוחרת מדי, על מה שקרה במשמרת שלנו: על היהירות, והזחיחות, והזלזול, והשסע הפנימי העמוק. ועל המחיר הנורא ששילמו אזרחים וקהילות עבור החטאים האלה, שכעת מתחיל המסע לתיקונם.

זה יהיה מסע ארוך, וכואב, שאין ממנו מנוס, והלוואי שמסקנותיו ייחקרו ובעיקר יילמדו ויוטמעו: על מי הם אויבינו ומי אנחנו, ועל מה שמפריד בינם לבינינו, בין משאלת המוות לקדושת החיים, בין החמושים רעולי הפנים לבין שלוש הנשים הצעירות שיצאו אתמול לחופשי, ואיתן מדינה שלמה שהצליחה, ולו לרגע, לנשום קצת יותר בחופשיות.