המחיר הכבד שצה"ל משלם בעזה בימים האחרונים מחייב את ישראל לשאול את עצמה ביושר מהם יעדיה ברצועה. ייתכן שהשאלה הזאת תידחה בכמה שבועות, אם אכן ייחתם הסכם חטופים שישיב הביתה עשרות ישראלים חיים ומתים - אבל היא תמשיך לרחף באוויר ותישאר אקטואלית גם בעתיד.
הפעילות של צה"ל בעזה ממוקדת כעת באזור רפיח, בג'באליה ובעיירה בית חאנון, שבה נהרגו אתמול (שני) חמישה לוחמי סיירת נח"ל, לאחר שיומיים קודם נהרגו בה ארבעה לוחמים. זה אזור שטוהר כבר מזמן, ואף יותר מפעם אחת, אבל חמאס הצליח לשקם בו את תשתיות הטרור שלו, שמתחייב לטפל בהן שוב ושוב בגלל המרחק הקצר שבין בית חאנון לבין מרחב העיר שדרות.
בימים האחרונים נשמעה במערכת הפוליטית ביקורת על שיטת הפשיטות הזאת של צה"ל, שבה בכל פעם נבחר יעד אחר שהכוחות "מתנפלים" עליו ופועלים בו ביסודיות. כתמיד, הביקורת הזאת היא מופת של בריחה מאחריות של הדרג המדיני והפלת האחריות על צה"ל. מי שאישר את השיטה הוא הדרג המדיני, שיכול היה (ועדיין יכול) לבחור בדרך אחרת: להציף את עזה בכוחות גדולים, או לחלופין - לחפש פתרון שימנע מחמאס לשוב ולהתעצם בכל פעם שבה צה"ל מפנה שטח לאחר שהושלמה בו הפעילות.
פתרון כזה עומד על הפרק כבר חודשים ארוכים, והוא נכלל במסגרת השאלה שהדרג המדיני בורח ממנה בעקביות - "היום שאחרי". אם תוצב אלטרנטיבה לחמאס שתשלוט בצורכי האוכלוסייה, חמאס יאבד את יכולותיו השלטוניות ויתקשה לשקם את יכולותיו הצבאיות. ככל שישראל תמשיך להימנע מכך, קיני הטרור ישובו לצמוח בכל עיירה ושכונה ומחנה פליטים, וישראל תידרש לפעול בהם מחדש ולשלם שוב ושוב מחירים כבדים - בחיילים, וגם בפגיעה באוכלוסייה הפלשתינית ובנזק הבינלאומי שנלווה אליה.
הפסקת האש בת ששת השבועות שתתלווה להסכם תאפשר לישראל לדון באלטרנטיבות לעתיד. שתי שאלות מרכזיות יעמדו על הפרק: הראשונה - כיצד מחזירים הביתה את החטופים שלא נכללים בשלב הראשון של ההסכם. השנייה - כיצד מוודאים שחמאס לא מנצל את הפסקת האש כדי להשתקם. שתי השאלות כרוכות זו בזו, משום שככל שהפסקת האש תתארך אל השלב השני של ההסכם - היא תרחיק את ישראל מהמשך הלחימה, ובמשתמע תיתן לחמאס יותר מרחב וזמן להתארגנות.
מבחינת ישראל, המפתח עובר בוושינגטון. נדמה שממשלו החדש של דונלד טראמפ מגיע עם אפס סובלנות לבולשיט. זה נכון לגבי חמאס, וזה נכון גם לגבי ישראל. כל האינדיקציות מלמדות ששליחו של טראמפ למזרח התיכון, סטיב ויטקוף, הבהיר לרה"מ נתניהו בביקורו בשבת בדיוק למה טראמפ מצפה.
אם לשפוט לפי מה שמדווח מדוחא, הוויתורים שישראל ביצעה - ובהם נסיגה מציר נצרים, נסיגה חלקית מציר פילדלפי והסכמה לשיבת פלשתינים לצפון הרצועה - מלמדים שנתניהו מבין את מרחב הגמישות שלו. יש רק להצטער על כך שהוא מסכים כעת לעסקה שעמדה על הפרק החל ממאי אשתקד, ושאי־מימושה מוקדם יותר עלה בחייהם של חטופים רבים.
ישראל בוודאי תבקש להוון את הסכמתה הנוכחית לכתף אמריקנית בתחומים אחרים, ובראשם הגרעין האיראני. ועדיין, היא לא תימלט מעזה. נהפוך הוא - טוב תעשה אם תחתור למגע ותנצל את הממשל החדש כדי לחפש תחליף אמיתי לחמאס, אולי במסגרת דיל אזורי נרחב שיכלול גם יחסים עם סעודיה ועם מדינות נוספות. זה אמנם נוגד את שאיפותיהם המשיחיות של כמה משותפיו של נתניהו לקואליציה, אבל האלטרנטיבה מסוכנת פי כמה: עימות עם טראמפ, ומלחמת נצח בעזה שמחיריה רק יאמירו.
ח"כ מהליכוד צעק על האב שבנו החייל חטוף בעזה: "תמשיך את דברי הבלע שלך, אתה מכניס את הבן שלך לעוד הרבה שנים למרתפי חמאס-דאעש" | עימות בין ח"כ אליהו רביבו ליהודה כהן, אביו של החטוף נמרוד כהן, שהאשים את הממשלה והעומד בראשה בבגידה במדינת ישראל @revivoeliyahu @netanyahu @rothmar… pic.twitter.com/YLRgMzHKWV
— ערוץ כנסת (@KnessetT) January 13, 2025
בשולי הדברים, אי אפשר לא להתייחס לשני עניינים נוספים: האחד הוא ההתפרצות של ח"כ אליהו רביבו לעברו של יהודה כהן, אביו של נמרוד שחטוף בעזה. דבריו של האב היו קשים - אבל מציאות חייו קשה יותר, והסיטואציה שבה מצוי בנו החייל קשה מכל. נבחרי ציבור אמורים לדעת להכיל את הזעם ואת הכאב. רביבו הוכיח שהוא לא ראוי להימנות עימם.
העניין השני הוא תגובתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להסכם החטופים הנרקם. סמוטריץ' צודק, לעסקה יש מחיר כבד - אבל המחיר של ההימנעות ממנה כבד יותר. ובעיקר, מי שמתנגד לעסקה - מחויב להציע אלטרנטיבה שתשיב הביתה את החטופים. ואם הוא חושב שצריך להעצים את הלחימה - מחובתו להסביר מהיכן יגיעו הלוחמים שיידרשו לשאת בה, ולא לקדם בלהט חוק השתמטות מביש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו