המטרה של כ"ץ: לסמן את הלוי כאחראי לאסון

היממה האחרונה היתה קשה: עוד לוחמים שנהרגו בעזה, ועוד חטוף שהיה חי במשך תקופה ארוכה בשבי ורק גופתו הושבה לישראל. הם הצטרפו לפסיפס המתארך של חללי המלחמה הארוכה הזאת, שנדמית כקרובה יותר להסתבכות מאשר לניצחון המוחלט שהובטח.

די היה בשני הנושאים האלה כדי למלא את סדר היום הביטחוני בשאלות לאומיות הרות גורל. המרכזית שבהן היא מה תכלית הלחימה הנוכחית בעזה ואת מה היא נועדה לשרת. הלוחמים בעזה שמחרפים את נפשם זכאים לתשובה ברורה וגם משפחותיהם בבית, ולצידם תושבי העוטף שהאמינו (שוב) להבטחות שהנה מגיע השקט וגילו (שוב) שהצבע האדום הפך לשגרת חייהם.

מערכת מתפקדת היתה מתכנסת מיידית לסדרת דיונים שראשיתם בצה"ל וסופם בקבינט, כדי לברר כיצד מממשים את שתי מטרות המלחמה שהובטחו - מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים - וטרם קוימו. 461 ימים לתוך המלחמה ראוי לתהות אם ישראל הולכת בכיוון הנכון, ואם יש חלופות להתנהלותה הנוכחית שמביאה עוד מאותו הדבר – עוד הרס בעזה, ועוד הרוגים בצידנו – ללא אופק ברור להמשך, כשברקע חזיתות לחימה פעילות נוספות.

במקום לדון בעניינים האלה, עסוקה הנהגת המדינה בעניין שהוא קריטי בהרבה עבורה: עתידו של הרמטכ"ל הרצי הלוי. זה לא סוד שראש הממשלה בנימין נתניהו מעוניין להיפטר מהלוי ומראש השב"כ רונן בר, כדי לסמנם כאחראים הבלעדיים למחדל 7 באוקטובר.

עדויות לכך לא חסרות. העיקרית שבהן היתה פיטוריו של יואב גלנט ומינויו תחתיו של ישראל כ"ץ, שנשלח למרר את ימיו של הרמטכ"ל עד שיתפטר או יפוטר. זאת היתה משימה אחת מבין שתיים מרכזיות שהוטלו על כ"ץ: השנייה (או בעצם הראשונה) היתה למצוא דרך שתאפשר להמשיך ולפטור חרדים משירות צבאי במסווה של חוק גיוס.

תגובות הדדיות

המשימות האלה שלובות זו בזו והן גם שהביאו לפיצוץ בין הצדדים כאשר כל אחד מהם מקפיד לדרוך במקום הכי כואב של האחר. כ"ץ עשה זאת כאשר הורה לצה"ל להשלים את התחקירים עד סוף ינואר וכאשר הבהיר במקביל כי לא יאשר מינויי בכירים בצה"ל עד להשלמתם.

עבור הלוי זאת היתה סטירת לחי שנועדה להביע אי אמון בדרכו ובמנהיגותו. התווספה לה ההנחיה אתמול לשתף פעולה עם מבקר המדינה, שנוסחה כהודעה מתריסה שהזכירה כי הלוי פיקד על צה"ל בעת האסון. כ"ץ חזר בשיפוליה על עניין התחקירים והמינויים, תוך שקרץ לקצונה הזוטרה בצה"ל שנטען כי היא אינה שבעת רצון מכך שהמחלוקת בצמרת מעכבת החלפת תפקידים בכלל צה"ל. שר הביטחון הבהיר כי יאשר מינויי קצינים "עד דרגת אל"ם" ושכח כנראה (או שטרם למד) שהמינויים האלה כלל לא דורשים את אישורו.

נראה שההודעה הזאת היתה תגובה פומבית להשפלה שספג השר, כאשר צה"ל הודיע לבג"ץ שיוכל לגייס מספר גבוה של חרדים בשנה הקרובה ואת כלל החרדים בתוך שנתיים. זה משך את השטיח מתחת לתוכנית ההשתמטות מגיוס של הממשלה, בוודאי כשברקע טענות כי כ"ץ הורה לצה"ל שלא למסור את הנתונים המדויקים לבג"ץ. בלהט הסכסוך בין הבכירים נדחקה ההנחיה הזאת הצידה: אם היא אמנם ניתנה, היא עשויה להיחשד כפלילית משום שצה"ל נדרש בה, על פי הנטען, לשקר לבית המשפט.

צה"ל הגיב בהודעה משלו, ששורתה התחתונה הוציאה את כ"ץ מדעתו: הדרישה לקיים את השיח בין הצדדים בחדרים הסגורים, ולא דרך התקשורת. הודעת התגובה שלו שרימזה לפיטורי דובר צה"ל, דניאל הגרי, היתה המשך לשיטה הכ"צית המוכרת שמה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח. למרבה הצער, הוא שכח שכשעוסקים בביטחון המדינה בכלל, ובצה"ל בפרט, האגו של כל הנוגעים בדבר, כולל שלו, הוא משני בלבד.

פגיעה מכוערת

כ"ץ צודק בדרישת היסוד שלו: על צה"ל היה להשלים את התחקירים מזמן והיה עליו לקיימם ביתר שקיפות, וגם תהליך המינויים שהוביל הרמטכ"ל מעורר לכל הפחות אי נוחות. הלוי צודק שעל כ"ץ לנהל את היחסים מולו בדיונים מסודרים וסגורים ולא בהודעות לתקשורת: שיטת ההשפלה הפומבית שאותה למד כ"ץ מנתניהו טובה לפוליטיקה, לא לצה"ל ולמפקדיו.

הלוי צריך ללכת הביתה. הוא הצהיר לא פעם שיעשה זאת. אבל הודעתו של כ"ץ לימדה שנדרש בהקדם לאבזר את לשכת שר הביטחון במראה

בסביבתו של כ"ץ אומרים שזה "עניין של סגנון". אם כך, מדובר בסגנון סר טעם לחלוטין. ביטחון המדינה וחייה לוחמיה ואזרחיה חשובים מכדי לנהל אותם בדרך הזאת.

אם כ"ץ סבור שהוא מקדם בכך את עזיבתו של הלוי ואת חוק הגיוס, הוא יתבדה פעמיים: הלוי הוא סוס עיקש במיוחד ולא יימצא אף קצין הגון שיסכים לקבל את התפקיד במקומו בתמורה לפגיעה בביטחון המדינה לטובת אינטרסים קואליציוניים מופקרים.

הלוי צריך ללכת הביתה על אחריותו לאסון. הוא הצהיר לא פעם שיעשה זאת, ודומה שעם השלמת התחקירים תעמוד על הפרק שאלת העיתוי. אבל הודעתו של כ"ץ אתמול לימדה שנדרש בהקדם לאבזר את לשכת שר הביטחון במראה: בעודו דורש מהרמטכ"ל להשלים את התחקירים, הוא מסייע לממשלה – שהוא חבר בכיר בה - לחמוק מהקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את אחריותה.

על הדרך, בחר כ"ץ להתגולל על הגרי. מטרתו האמיתית אמנם לא היתה הדובר אלא מפקדו, הרמטכ"ל, אבל הפגיעה במי שממלא כבר שנה ו-3 חודשים את תפקיד איוב הלאומי היתה מכוערת במיוחד. גם אם דובר צה"ל יכול היה להימנע מהמשפט האחרון בהודעתו, הגרי זכאי לתודת האומה (והנהגתה) על התפקיד שמילא במלחמה. את אישורו הנדרש של כ"ץ לקידום הוא הפסיד כנראה, ויהיה עליו להסתפק באמון העם - שסומך על צבאו הרבה יותר מאשר על ממשלתו.