ישבנו יחד בסלון ביתי בשעות הצהריים המוקדמות. א' סיפר שלא מזמן שוחרר ממילואים אחרי כמה מאות ימים, ואני שיתפתי על 40 הימים האחרונים שאותם ביליתי על מדים, שמצטרפים לעוד "רק" 120 ימי מילואים שביצעתי בתחילת המלחמה. רק, מכיוון שבמושגים של המגזר הדתי, ביחס לשכניי ולמכריי, מדובר במספרים נמוכים.

"אני כבר לא מסוגל להסתכל על החרדים", הוא שיתף. "את העסק שלי אני צריך להקים בכל פעם מחדש, בזמן שהם יושבים ואוכלים חמין בשבת ולומדים גמרא בישיבה. החברים שלי, המשפחה שלי, במילואים, כורעים תחת הנטל, בזמן שהם מספרים לעצמם תירוצים".

יממה קודם לכן הגעתי לברית ביישוב דולב. פגשתי שם את מ', אם לתינוקת בת ארבעה חודשים. לפני כמה שבועות הגיע אביה בחזרה ממילואים ממושכים בעזה, ונאלץ להכיר את בתו מחדש, מכיוון שלא פגש אותה כמעט זה שלושה חודשים. בדרך חזרה נתקלתי בי', לוחם מילואים שמשרת כרגע בבית חאנון. בעוד שבוע וחצי הוא משתחרר, בעוד שבועיים בתו חוגגת בת מצווה.

התנדבות כשיטת פעולה

מולם נמצאים החרדים, עם אלף ואחד תירוצים, שלא שווים את הנייר שעליהם הם כתובים. טענו שלא כשר מספיק - והביאו להם גלאט. גרסו שאי אפשר לשרת עם בנות - וארגנו להם בסיס לגברים בלבד. אמרו שלא יוכלו ללמוד - ובנו להם בתי מדרש עם לימודי גמרא בפקודה. השורה התחתונה היא שהם לא רוצים לשרת, והכל בגלל מילה אחת - התנדבות.

את המילה "התנדבות" למדנו מחדש בחודשים הסוערים של הרפורמה המשפטית. אז טענו שהמילואימניקים הם בעצם מתנדבים שיכולים לבטל את התנדבותם. בקפלן לימדו אותנו שבעצם שירות מילואים היוא שירות התנדבותי מעל גיל מסוים: תרצה - תבוא, לא תרצה - לא תבוא.

מדובר בפיקציה. כותב שורות אלו הוא מתנדב לצה"ל. כמה חודשים בלבד לפני 7 באוקטובר שוחררתי ממילואים, נלחמתי לחזור לשירות לאחר השבת השחורה. אך המילה "מתנדב" היא שקרית, מכיוון שמדובר בהתנדבות אך ורק במעמד החתימה. לאחר מכן מגיעים צו, שיבוץ ותאריך התייצבות. הווסט הכבד שעל הגב לא מתעניין בסטטוס שלך בצה"ל.

אך למרות זאת, ההתנדבות הפכה בחלק מהמקרים לשיטת פעולה בצה"ל. במקום לזמן - מתחננים, במקום לכפות - מתפללים שמישהו יבוא. שנים ספורות לאחר קום המדינה אמר הרמטכ"ל יגאל ידין שישראלי הוא חייל שנמצא ב־11 חודשי חופשה. בצה"ל בונים על כך שאוכלוסיות יניעו את עצמן לסדיר ולמילואים על סמך בקשות פומביות.

הדיון שהתנהל אתמול בבג"ץ, שכלל שאלות קשות מצד השופטים על כך שאלפי צווי גיוס נשלחו ומעטים מהצעירים התייצבו, מוכיח עד כמה השיטה הזו קיימת ככל שמדובר בחרדים. "קראנו והזדעזענו מכך שלפי תשובת המדינה, 80 אלף בני ישיבות לא גויסו", אמר השופט נעם סולברג. "איך תעמדו ביעד של 4,800 מגויסים חרדים לצה״ל אם רק אחרי חצי שנה מיום הוצאת צו הגיוס אתם נוקטים אמצעי אכיפה נגד מי שלא מתגייס?" שאלה השופטת דפנה ברק־ארז.

במשך עשורים מקווים שיקרה נס שיגרום לחרדים להגיע לצבא מיוזמתם. כאילו מה שנכשל כבר עשרות פעמים יעבוד הפעם - בסיעתא דשמיא

ושאלות אלו, הכמעט רטוריות, מספרות את כל הסיפור. במשך עשורים, וגם כעת, מקווים בצה"ל ובממשלה שיקרה איזשהו נס שיגרום לחרדים להגיע לצבא מיוזמתם. קצינים בכירים מגיעים לנציגי אדמו"רים כדי לנסות לשכנע אותם לשלוח קצת מלש"בים מרצונם. חברי כנסת יוזמים חוק גיוס שיכלול, שוב, בפעם המיליון, מכסות גיוס, כאילו מה שנכשל עשרות פעמים יעבוד הפעם בסיעתא דשמיא.

לשים סוף למחדל

אף אחד לא מוכן להכיר בעובדה שהסיבה לכך שאנשים מתגייסים לסדיר ולמילואים היא אמנם גם אידיאולוגיה, אך גם כי אנחנו חייבים לעשות זאת. צעיר מגיע לצו ראשון כי מכריחים אותו. הוא מגיע לבקו"ם כי הצבא אומר לו, ולחטיבה זו או אחרת כי זה מה שנקבע. נכון, יש אופציות, יש אידיאולוגיות, יש שאיפות, אך אף אחד לא הולך למילואים כי בא לו. המילואימניקים שמבצעים מאות ימי מילואים בשנה וחצי האחרונות אומנם תיאורטית עושים זאת מרצונם, אך גם, ואולי בעיקר, כי מכריחים אותם.

אם רוצים לגייס חרדים, באמת ולא בכאילו, הגיע הזמן להפנים שנגמר עידן הנחמדות. אין הידברות, אין משא ומתן, יש קביעת עובדות. בדיוק כמו איסור נסיעה במהירות מעל המותר, בדיוק כמו מלש"ב שאינו חרדי. אין צורך בחוק גיוס ששוב יערבב אותנו לעשור או שניים - יש צורך לגייס את החרדים, את כולם. אם החרדים מעוניינים לגבש תנאים מיוחדים לעילויים או לתלמידי ישיבות אלו ואחרות, עליהם לפנות לצבא ולגבש שיטה, הם ולא מוסדות המדינה.

הגיע הזמן לשים סוף למחדל המתמשך, שבמסגרתו יש אנשים שחייבים להתגייס ויש כאלו שמתחננים אליהם ומקבלים בתגובה צפצוף אחד ארוך. יש להטיל סנקציות על אלו שאינם משרתים ויש לתעדף דרמטית את אלו שכן, מכיוון שזו הדרך היחידה לאפשר את המשך קיומה של מדינת ישראל.