"בין ההריסות יש מחבל שמחכה לרגע המתאים": כתבנו עם הלוחמים בפשיטה לילית ברפיח

בין קווי האור והחושך, בלב דרום הרצועה החרוכה, עומדים חיילי גדוד 932 ונושאים מבטם לעבר האופק שבו נעלמת השמש מאחורי מעבר רפיח. השקט שמלטף את הדיונות ובתים ההרוסים של רפיח, רומז על הפוגה, אבל מתחת לפני הקרקע, בין ההריסות, כולם יודעים – שום דבר כאן לא שקט באמת.

הלוחמים, צעירים עם עיניים דרוכות ואמר"ל על הפנים, במלחמה שנמשכת כבר למעלה משנה. מדי ערב, עם רדת החשכה, נפרס מסך בלתי נראה של נחישות, והשאלה שמרחפת ביניהם היא לא מתי ייגמר, אלא כמה רחוק עוד יידרשו ללכת.

בשעת אחר הצהריים, כשקרני השמש נבלעו אט-אט בין הדיונות של כרם שלום, יצאנו אל הציר המוביל לכיוון רפיח. השטח נראה רגוע, אבל ההרגשה מטעה. "מתחת לאדמה, אולי בין ההריסות", לוחש אחד החיילים, "יכול להיות שיש עדיין מחבלים שמחכים לרגע המתאים". לא עוברות יותר מכמה דקות ואנחנו מגיעים למעבר רפיח. פעם היה זה מעבר תוסס – נקודה שממנה נכנסים ויוצאים אנשים, סחורות, והברחות. היום, רק הריסות נותרו. גושי בטון מפוזרים בכל עבר, צמיגים שרופים, וחומות שקרסו. אפילו הכלבים שמסתובבים כאן מבינים שכבר אין יותר מדי מה למצוא.

מצידנו מתנוססת גדר הגבול עם מצרים, מתוחה לאורך הקו. ממרחק אפשר להבחין בעמדות של צבא מצרים מעבר לגבול. ברפיח נשארו רק חיילים, אנשי גדוד 932, שממשיכים במשימה גם חודשים לאחר הכניסה הקרקעית. בעוד שמעל, בשמיים החשוכים, רחפני צה"ל סורקים ללא הרף את השטח.

"הגדוד נמצא למעלה משנה בתוך רצועת עזה", מספר סגן הראל אדרי, סמ"פ רובאית בגדוד 932. "ממש הגדוד תמרן לאורך כל הרצועה. מצפון הרצועה היינו במרכזה ועכשיו אנחנו בדרום הרצועה. ממשיכים להשמיד תשתיות טרור, להשמיד אויב. וממשיכים במשימה, מה שנקרא".

"מונעים מחמאס להתארגן מחדש"

"אנחנו נמצאים פה ברפיח כחודשיים, וכמה שצריך נמשיך", אומר סרן נריה, מ"פ בגדוד. "זה העורק הראשי שהיה לחמאס במשך שנים. צינור הנשימה שלו שגרם לו את היכולת להתבסס מחדש ולהתארגן מבחינת אמל"ח ואמצעים, שאיתו היה יורה לכיוון מדינת ישראל. ההימצאות שלנו כאן בשטח מונעת ממנו את ההתארגנות שלו מחדש, וזה אנחנו מרגישים את ההשפעה של זה יום יום".

סגן אורי שלומוב, סמ"פ בגדוד שנמצא כבר 7-8 חודשים ברפיח, מסביר על היתרון המבצעי באמצעי לראיית לילה: "ברגע שיורדת השמש, שמים אמר"ל על העיניים ומבצעים את הפעולות שאנחנו נדרשים לבצע - פשיטות פעילות יותר נקודתיות בעצם בכללי, ישירות בחושך, אז אנחנו עם האמר"לים על העיניים", אומר אורי ומוסיף: "זה מתבטא בדברים הכי קטנים, באירועים הכי קטנים שאנחנו רוצים לבצע - חבירה מסודרת בין כוחות אז אנחנו יכולים לראות את הכוח כמו שצריך ולחבור בשפה המשותפת שלנו. אם ללכת כמו שצריך ולא ליפול לבורות וגם להרוג מחבלים כי אתה רואה אותם בלילה".

"בלילה יש לנו את האמצעים המיוחדים שלנו", מוסיף אדרי. "יש לנו הרבה אמצעים שאיתם אנחנו יכולים להמשיך ולעמוד במשימה. גם בלילה אנחנו עובדים כמו ביום", כששאלתי אותו על השקט המתעתע ברפיח, הוא משיב: "נכון שהשקט היותר מלחיץ, אבל אנחנו ממשיכים לעבוד בשקט. אנחנו ממשיכים לעשות את המשימה שלנו".

"הרוח של הלוחמים נשארת באמת גבוהה מאוד", מדגיש אדרי. "אני אומר, בסוף זה לוחמים שבאמת מתחילת התמרון הם בתוך הרצועה והם יום יום קמים בבוקר ומבצעים את המשימות על הצד הטוב ביותר. אני כמפקד, כשאני מסתכל על הלוחמים, זה נותן לי הרבה כוח".

"לא דמיינתי שאגיע לכאן"

בין הלוחמים מסתובבת גם סמלת מיה, פרמדיקית צעירה בת 20. "בחיים לא חשבתי שאני אעבור קווי אויב", היא מספרת. "תמיד אמרו שפרמדיקיות הן בין התפקידים הבודדים שכן עוברים קווי אויב, אבל באמת שהתגייסתי, לא הייתי יכולה לדמיין שככה אני אמצא את עצמי פה".

על איך ההורים קיבלו שבת הזקונים נכנסה לעזה מספרת מיה: "זה בכלל לא היה פשוט לספר להורים. בהתחלה שקיבלתי את השיבוץ לגדוד, במיוחד שזה היה גדוד כזה, חיכיתי יום שלם להגיד להם את השיבוץ, אבל הם מאוד מקבלים. גם האחים שלי קרביים והיו בעזה ומכירים מצוין את העולם הזה, אז זה לא פעם ראשונה בשבילם, אבל כשהבת הקטנה נכנסת לעזה. זה יותר מפחיד אותם".

המג"ד, סא"ל דותן, מדליק נר אחרון של חנוכה ואומר: "בעצם פה במעבר רפיח להדליק נר, בשבילנו זה סגירת מעגל ענקית. כגדוד שהתחיל את המלחמה בצפון הרצועה ועבר בעצם את כל רפיח", אמר סא"ל דותן, "בשנה שעברה הדלקנו את החנוכייה בכיכר פלשתין וכעת מדליקים אותה פה ברפיח. והיחידים שמעניקים את האור במקום החשוך הזה זה רק אתם, אלה אתם עם הרוח שלכם, עם הנחישות שלכם. שנה וחודשיים במלחמה, בלי לעצור, בלי הפסקות, בלי התרעננויות ממש כל הזמן, לראות את הדור הזה, דור הניצחון שהלכה למעשה באים ומנצחים".

כשהשמש שוקעת, והלילה יורד על רפיח, נותרו רק הלוחמים – עם האמר"ל על עיניהם, ממתינים בשקט מוחלט. הם יודעים שהקרב עוד לא נגמר, ושהלילה הזה יכול להיות אחד מני רבים. אבל הם לא מתכוונים לעצור.

"במקום הזה היה הרבה חושך, עוד לפני השבעה באוקטובר. ובעצם אנחנו מה שנקרא סוג של דור המכבים. אני חושב שאפילו יותר מדור המכבים", מסכם אדרי, "זה תמרון שהוא קשה להילחם במשך שנה. אבל אתה רואה את הלוחמים שממשיכים להילחם. אנחנו מה שנקרא נצמיח את העומק שבעזרת השם, שנה הבאה בחנוכה הבאה כל החטופים יוכלו לעשות את זה בבית שלהם, שנחזיר את כולם בריאים ושלמים ובינתיים נמשיך לעשות את המשימה ולחסל את האויב".