"קשה להוציא ממני את המילה 'ניצחון'. מבחינתי, הניצחון יהיה בעוד עשרים שנה, כשהצימרים יהיו מלאים, כשצה"ל יהיה במיטבו בכל הגבולות וכשהיישובים יעשו חקלאות והרחבות קהילתיות, וחיזבאללה לא יחזור להיות כמו שהיה. אז אולי נכתוב איזה טור על ניצחון", כך אומר ראש חטיבת המבצעים בצה"ל, תא"ל ישראל שומר, בראיון מיוחד ל"ישראל היום".
שומר אחראי על כל התוכניות המבצעיות בצה"ל. הוא נכנס לתפקידו בקיץ האחרון, אחרי שנה שבה הוביל את אוגדת המילואים שעליה פיקד (אוגדה 146) בקרבות ההגנה בגבול הצפון. "המבחן מול חיזבאללה", הוא אומר, "יהיה באכיפה ובשימור ההישגים. באומץ לעשות דברים כמו שצריך. אנחנו חייבים לראות שזה לא צומח לנו שוב, בלבנון, וגם בעזה. ואם זה צומח צריך להיכנס ולתקוף, גם במחיר שיירו עלינו כמה רקטות. עדיפים כמה ימי קרב מאשר שחיזבאללה יחזור להיות מה שהיה".
הוא אומר שהפעולות שצה"ל ביצע בשבועות האחרונים, בשילוב אכיפה עתידית, מניחות תשתית לחזרת התושבים. על צבא לבנון ויוניפי"ל הוא סומך באופן חלקי בלבד. "אפשר לשתף איתם פעולה, אבל התפקיד שלנו הוא להיות חדים וערניים וחזקים ומוכנים כל הזמן לתקוף בכל מקום, כדי שזה לא יצמח שוב".
איך תיראה ההגנה על היישובים?
"יהיו חיילים ביישובים, לטובת הביטחון ותחושת הביטחון. ויהיה קו גבול חזק ומוגן ביחידות משולבות באש, בתצפית וביכולת להיכנס פנימה אם נידרש. ותהיה מוכנות קבועה לפעילות התקפית. אלה שלושה מרכיבים שייתנו מענה טוב בהגנה".
מרכיב נוסף הוא הקשר עם היישובים ועם התושבים. "ברור לי שאנחנו צריכים לבנות מולם את האמון מחדש, בצפון וגם בדרום. בעיניי הם מהווים קיר ברזל בהגנה". הוא מבין את חששם לחזור, ומבטיח שצה"ל "יעשה כל מה שצריך, ושמי שמתלבט מסיבות ביטחוניות יקבל מאיתנו השראה מרבית לחזור הביתה, לגור ולעבד את הקרקע".
דיברת על אפשרות לרקטות.
"אני חושב שייקח קצת זמן עד שיהיה שם שקט לגמרי, ואנחנו נחושים לאכוף את ההישגים שלנו. אני חושב שאנחנו נחיה על חרבנו בשנים הקרובות, ונידרש להילחם בעוצמות משתנות בזירות השונות, אבל התושבים הם חלק מאיתנו והם חלק מהניצחון על האויב, וחלק מהיכולת שלנו להראות לאויב שהוא לא יכול לנו. ברור לי שיש לזה מחירים לא פשוטים, אבל אני אומר לתושבים: תסמכו עלינו".
"בכל פעולה צבאית בעזה החטופים לנגד עינינו. הם שם כשצריך להחליט לאיזה כיוון החיילים הולכים, והם שם כשצריך להחליט איפה להטיל את הפצצה, והם שם במודיעין"
שאלתי אותו מה נותר לחיזבאללה בסיום המלחמה. "אידיאולוגיה", היתה התשובה המיידית. שאלתי לגבי אמל"ח, והוא השיב שזה חסר חשיבות כי הרוב נפגע, אבל נשאר לו מספיק כדי להמשיך לייצר ירי אם יחליט. שאלתי לגבי הפיקוד הצבאי והאזרחי של הארגון, והוא אמר שהפגיעה בו היתה קשה מאוד. ושאלתי ממה הוא הופתע, והוא השיב שבעיקר מהשיטתיות שבה פעל חיזבאללה בכל הכפרים בדרום לבנון. ממתחמי הלחימה שהקים, מכמויות האמל"ח. "הכל היה ידוע, ובכל זאת זה היה מרשים. הם השקיעו בזה הרבה חשיבה ובנו תוכנית טובה".
אתה מצליח להבין למה הם לא הפעילו אותה?
"ב־7 באוקטובר הם הופתעו כמונו, ואחר־כך התגובה המהירה של פיקוד הצפון, ההתנפלות של הכוחות על השטח - לדעתי זה הקפיא אותו".
בחזרה ל־7 באוקטובר
שומר, תושב כפר עזה, התעורר ב־7 באוקטובר לריצת בוקר בקיבוץ. כשפתח את הדלת וראה את הרחפנים, הבין מייד. הוא הספיק לצלם ולשלוח למפקדיו, אמר לאשתו ולילדים להיכנס לממ"ד, ויצא להילחם על הבית כשהוא חמוש בסכין בלבד. את הנשק הוא השאיר אז באוגדת המילואים שלו, עניין שהוא לא מצליח להסביר לעצמו עד היום.
במהלך השבת ההיא הוא נלחם בין בתים כשהוא מצטרף לכוחות שונים שהגיעו לקיבוץ. במקביל, הורה להקפיץ את האוגדה שלו לצפון, למקרה שחיזבאללה יתקוף במקביל. בשעת ערב, כשסבר שהעניינים תחת שליטה, הוא כינס בביתו את מפקדי הכוחות השונים שפעלו בכפר עזה, חילק גזרות ומשימות, נכנס לרכב שלו ונסע לצפון, כדי להוביל את אוגדת המילואים שלו בקרב ההגנה על גבול לבנון. אשתו והילדים נותרו עוד שעות ארוכות בבית, עד שחולצו. השבוע, כשנפגשנו, הוא סיפר שהשאלה הזאת - למה החליט לעזוב - מנקרת מאז בראשו, וגם עלתה לא פעם בשיחות עם רעייתו.
והתשובה?
"שעשיתי את המוטל עלי. אני לא בטוח שזאת התשובה הכי טובה, אבל זאת האמת. חשבתי שכפר עזה בשליטה, ומה שהדהד לי זה שחיזבאללה עוד רגע עושה לנו את אותו הדבר בצפון".
גם בשש וחצי בבוקר השארת אותם בבית.
"לזה יש לי תשובה יותר טובה. יכולתי להגן עליהם טוב יותר מבחוץ, כשאני נלחם, מאשר בתוך הממ"ד".
"אני יכול להבין חברים, קהילה, כל מי שחווה מה שחווה, שגם אם הוא יחזור לביתו ייקח זמן להחזיר לו את תחושת הביטחון. אני לא משלה את עצמי, זה לא יקרה באבחה. זה תהליך"
משפחתו פונתה לקיבוץ שפיים, ובסוף השבוע האחרון הם עברו שוב - לקיבוץ רוחמה. "לילדים זה לא קל", הוא אומר. "עוד פעם להסתגל, עוד פעם מקום חדש. הם עבורי מודל לחיקוי ולהשראה".
הוא נשוי ליפעת, בת כפר עזה, שאחיה יובל סלומון ז"ל נרצח בשבת השחורה בשכונת הצעירים בקיבוץ. יש להם שלושה ילדים: מעיין בן 16, ותאומים בני 13, גילי ועומרי. "הילדים לוחצים לחזור הביתה, לקיבוץ. הם לוחמים".
ומה אתה אומר להם?
"שזה לא קל, אבל נחזור לשם".
אתה מרגיש שמה שישראל שומר עושה בצבא מספיק כדי לייצר לישראל שומר תושב הקיבוץ ביטחון לחזור הביתה?
"אני חושב שכן, אבל זה לא מוחלט. אני יכול להבין חברים, קהילה, כל מי שחווה מה שחווה, שגם אם הוא יחזור ייקח זמן להחזיר לו את תחושת הביטחון. אני לא משלה את עצמי, זה לא יקרה באבחה. זה תהליך".
אתה חושב איך תיראה החזרה הביתה?
"אני חושב הרבה מתי ייצא לי להשלים את ריצת הבוקר שניסיתי לצאת אליה, וגם איך השדות ייראו, והאנשים. בכל פינה יש שכול, דמויות, חברים, שכנים. זה עובר המון בראש. מצד אחד זה נותן מוטיבציה ותחושת שליחות להמשיך במה שאנחנו עושים, ומצד שני זה לא פשוט. זה לא יהיה אותו הדבר, אבל זה עדיין הבית, ואנחנו נבנה אותו מחדש".
יוצא לך לבקר בקיבוץ?
"כמעט שלא. כשהייתי בג'באליה, הסתכלתי על כפר עזה משם. זה קטע לא פשוט, אבל אני חושב שאנחנו עושים דברים נכונים וטובים".
"אני יכול להבין חברים, קהילה, כל מי שחווה מה שחווה, שגם אם הוא יחזור לביתו ייקח זמן להחזיר לו את תחושת הביטחון. אני לא משלה את עצמי, זה לא יקרה באבחה. זה תהליך"
כרח"ט מבצעים הוא חשוף לכל המבצעים והמודיעין, ובכלל זה לכל מידע שמתקבל על החטופים. בעזה מוחזקים חמישה מבני הקיבוץ שלו: דורון שטיינברכר, אמילי דמארי, קית' סיגל, והתאומים זיו וגלי ברמן. כשנכנס מידע, בוודאי כזה שנוגע אליהם, הבטן שלו מתהפכת. "אבל אני מרים את הראש, ועושה הכי טוב שאפשר בשבילם, ובשביל הזיכרון של אלה שכבר לא איתנו. זה חלק מהשליחות והחשיבות של מה שאני עושה פה".
לא אדישים לצווי המעצר
פגשתי אותו לפני שנה בקיבוץ כשהכל היה עדיין טרי. כשנפגשנו שוב, השבוע, שאלתי אותו אם כעבור שנה, מתפקידו הנוכחי, הוא מצליח להבין מה קרה לצה"ל ב־7 באוקטובר. "יש דברים שיש לי עליהם תשובות, ויש כאלה שלא. זה פצע שאנחנו חייבים כל הזמן לחפור בו, כדי שזה לא יחזור על עצמו".
הוא מדבר על־כך שחמאס הרדים את ישראל, והכניס אותה לקונספציה שהיתה שגויה מהיסוד, שכדי לתקן אותה נדרש לעשות משהו מאוד קיצוני "ולא מצאנו את המשהו הזה, לא ראינו אותו, ולכן המשכנו באותו ההיגיון". הוא מאמין שהלקח הוא לעצור לעיתים תכופות ולחשוב לעומק. "אני חושב שאנחנו עושים את זה היום. אני לא יכול להבטיח שזה לא יקרה שוב כי אנחנו למודי ניסיון, אני כן יכול להבטיח שאנחנו עושים תהליכים טובים כדי שזה לא יקרה לנו שוב".
הרמטכ״ל בהערכת מצב: ״כל חריגה אנחנו אוכפים באש. זו החובה שלנו לתושבי הצפון״ | דובר צה"ל
הוא אומר שבתחילת הדרך חשב שהמערכה בעזה תהיה יותר קצרה, אבל אז הבין שהיא תימשך שנים. "הכרענו את הזרוע הצבאית של חמאס. מה שנשאר זה חוליות. זה כבר לא צבא מאורגן. ואנחנו מאוד נחושים לסלק גם את שלטון חמאס, ואני חושב על איך אנחנו כצבא מוצאים אלטרנטיבות שיאפשרו לתושבי עזה חיים יותר טובים מאלה שהיו להם".
"אנחנו מתאמצים להכניס לעזה מאות משאיות, ואנחנו מסכנים חיילים כדי שיהיו שם מים ואוכל. אין שם רעב, ויש שם תנאים נאותים. ודאי שהייתי רוצה שבעולם יעריכו את זה יותר"
באמת אכפת לך איזה חיים יהיו לתושבי עזה?
"אכפת לי קודם כל שתושבי ישראל יהיו מוגנים, אבל גם אכפת לי שעזה לא תהיה מקום עם אסון הומניטרי שהדבר היחיד שיש בו זה מוות. הייתי מאוד רוצה שהיא תהיה מקום אופטימי בעתיד".
העולם לא משתכנע מזה.
"הלגיטימציה היא אתגר גדול, ואנחנו עושים הרבה מאוד כדי לא לפגוע באזרחים. בכל שבוע יש מטרות שאנחנו יושבים עליהן עד לרמטכ"ל כדי לוודא שאנחנו עושים את הדבר הנכון. ואנחנו פועלים ככה לא בגלל העולם או בגלל צווי מעצר, אלא בגלל שאלה הערכים שלנו".
ועדיין, העולם לא מאמין.
"יש ימים שאני אומר לעצמי שזה לא יכול להיות. אנחנו מתאמצים להכניס לעזה מאות משאיות, ואנחנו מסכנים חיילים כדי שיהיו שם מים ואוכל. אין שם רעב, ויש שם תנאים נאותים ולראיה מבצע חיסוני הפוליו שהצלחנו לעשות. הרבה מהפעולות האלה נעשות בשיתוף ארגונים בינלאומיים, ויש לזה ערך בעיניי. אבל ודאי שהייתי רוצה שבעולם יעריכו את זה יותר".
צווי מעצר בינלאומיים זה משהו שנמצא בראש?
"אני פחות חושב על עצמי. אנחנו עוסקים בזה, זה לא עובר לידינו. קצינים נוסעים, אבל הכל נעשה באחריות, אחרי בדיקות ושיח עם שותפים בצבאות מקבילים. אנחנו לא אדישים לזה".
הוא מבין את תושבי העוטף שמתוסכלים מכך שגם היום יש לעיתים "טפטופים" של ירי. "אני חלק מהם. העוטף זה הבית שלי, וזאת הקהילה שלי. הפעולה עכשיו יסודית מאי פעם, ואנחנו עושים הכל כדי שזה ילך וידעך".
בוא נחזור לחטופים. כמה הם באמת נמצאים בראש שלכם?
"בכל פעולה צבאית בעזה החטופים לנגד עינינו. הם שם כשצריך להחליט לאיזה כיוון החיילים הולכים, והם שם כשצריך להחליט איפה להטיל את הפצצה, והם שם במודיעין. אנחנו עושים הרבה פעולות כדי לא לסכן אותם. זה מתח שאנחנו כל הזמן נמצאים בו, ואנחנו כל הזמן מנסים לעשות דברים ולהישאר אופטימיים. אני יכול להבטיח לשכנים שלי, לקהילה שלי, לבני המשפחות של החטופים ולעם ישראל שאנחנו עושים את המקסימום".
"ודאי שאני מאוכזב מהמערכת שאני חלק ממנה וגם אני לא ראיתי את 7.10 נולד. אבל אין בי כעס. אני רוצה שנלמד ונהיה טובים יותר כדי שנהיה הכי טובים וראויים לעם בישראל"
הוגנות, יציבות ומשמעות
בתקופתו הקצרה כרח"ט מבצעים הספיק שומר להפעיל כוחות לא רק בלבנון ובעזה, אלא "במדינות שמספרן עולה על אצבעות כף יד אחת". לצד התקיפה בתימן שהיתה הרחוקה שביצע חיל האוויר מעודו, היתה מתקפת הטילים מאיראן ומתקפת הנגד של חיל האוויר באיראן. האיראנים הבטיחו להגיב עליה, אבל לא פעלו עד כה. שומר סבור שהם מבינים מה קרה להם, ולכן נשמרים, "אבל תפקידי להתכונן לאפשרות שהם לא".
מה זה אומר?
"שאנחנו מכינים את ההגנה, ומכינים תגובות נוספות למקרה שנידרש. לשאלתך, אני חושב שהם נזהרים".
שאלתי על העומס על חיילי המילואים. כמי שפיקד על אוגדת מילואים הוא שופע מחמאות להתייצבות ולנכונות ולעוצמה, אבל באותה נשימה גם מבין היטב את הבעיות והאתגרים. "אנחנו עושים הכל כדי להקל עליהם את העומס בשנים הקרובות", הבטיח.
כמה ימים יעשה מילואימניק קרבי בכל שנה בממוצע?
"כ־70, בהנחה שלא תהיה התפרצות נוספת, בהשוואה לכ־200 ימים בשנה החולפת. הבאתי אלי מפקדי גדודי מילואים, וההחלטות שקיבלנו נשענות בין היתר על השיחות איתם".
"אני לא יכול להבטיח ש־7 באוקטובר לא יקרה שוב כי אנחנו למודי ניסיון, אני כן יכול להבטיח שאנחנו עושים תהליכים טובים כדי שזה לא יקרה לנו שוב"
מה הם ביקשו?
"הוגנות, יציבות, ודאות ומשמעות".
משמעות זה קל, אנחנו במלחמה. ואמרת שאתה עובד על ודאות ויציבות. איך מבטיחים הוגנות כשלא כולם מתגייסים ותורמים?
"אנחנו צריכים למצות את מה שאנחנו יכולים בתוך הצבא, ואנחנו גם רוצים שכל מי שיכול במדינת ישראל יתגייס ויהיה חלק".
לסיום שאלתי אותו על התחקירים שטרם הושלמו בצה"ל. "אנחנו מחויבים לזה", הבטיח. "אנחנו שמים את הדברים בצורה נוקבת, פתוחה, ישירה, כדי ללמוד, לקחת אחריות ולהיות טובים יותר וראויים יותר. כדי שזה לא יקרה לנו שוב".
אתה נמצא עכשיו בבור, אבל ב־7 באוקטובר היית בבית בכפר עזה. יכולת להיהרג, להיחטף, וגם אשתך והילדים. אתה לא כועס?
"ודאי שאני מאוכזב. לא פרסונלית, מהמערכת שאני חלק ממנה וגם אני לא ראיתי את זה נולד. אבל אין בי כעס. אני רוצה שנלמד ונהיה טובים יותר כדי שנהיה הכי טובים וראויים לעם בישראל. יש לנו עוד הרבה דברים לתקן ועוד הרבה מה להוכיח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו