היום, יותר מתמיד, קל יותר לתושבי המדינה להבין את תרחישי האימים שהיו ועדיין הינם מנת חלקם של קריית שמונה בפרט, ושל היישובים העקורים והמפונים בכלל.

היום, כשחיזבאללה טרח וחילק מטיליו, רקטותיו וכטב"מיו גם לתושבי הצפון רבתי, בואכה נהריה וחיפה ואף מרכז הארץ; היום, כאשר בחלק ממחוזות אלה נפגעו בנפש וברכוש; היום, כשריצה למרחב מוגן הפכה לספורט המועדף ולתרגולת חיונית שמבקש פיקוד העורף לשנן לטף, למך ולזקן; היום מבינים כולם כיצד חיינו אנו, תושבי קריית שמונה, משנת 1969, כאשר 96% קבין של פגזים שירדו על ישראל עד מלחמת "חרבות ברזל" - נפלו על קריית שמונה. והיא עמדה בזה בגבורה, ללא "צבע אדום", "כיפת ברזל", "פטריוט" או "חץ". היום מבינים מה ערכם של עוטפי ישראל.

כל מי שעסק בכך בממשלות ונדחק להגיב למצב במבצעים כמו "ליטני", "ענבי זעם" ומלחמות הגליל - עשה זאת מטעמים אחרים, ולאו דווקא לצורך הפסקת ההפגזות. אחרת, איך ניתן להסביר את התמשכותן? תושבי המרכז התרגלו לכך שאנו "רגילים" להפגזות.

כל ההקדמה הזו לא נועדה אלא כדי לציין ולהדגיש: רבותיי, ההיסטוריה חוזרת; ההיסטוריה של ההזנחה שלנו.

מה יהיה בהסדרה הזו שלא היה בשלוש קודמותיה? מי עושה הסדרה עם ארגון טרור רצחני שנשבע להשמידנו?

הצבא לא התמודד עם ארגון הטרור חיזבאללה עוד כשהיה קטן. צה"ל והממשלה "ישנו על האף" וארגון טרור קטן הפך למפלצת, שהשתלטה על לבנון והפכה אותה למדינה המכינה עצמה לכבוש את הגליל ואף להשמידנו. חיזבאללה הרתיע את ישראל, וזו נצמדה למקומה באימה. רק בזכות יד נעלמה ונס משמיים לא מימש ארגון הטרור את תוכניתו לפלוש לגליל ב־7 באוקטובר, במקביל לחמאס בדרום.

באיחור של כמעט שנה, צה"ל התחיל סוף־סוף להילחם בחיזבאללה בלבנון. שנה שלמה של הזנחה פושעת, שהביאה לעקירת תושבי עוטף ישראל מהצפון לכל רוחות המדינה. שנה תמימה של הפגזות אינסופיות הנמשכות ופוגעות בגוף ובנפש, וזורעות הרס וחורבן.

מחלת ההפחדה חוזרת

עכשיו, כשאנו נלחמים סוף־סוף, וידנו על העליונה, צצה פתאום מחלת ההפחדה של קונספציית המורתעים בדמות "הסדרה". אני מודה: המילה הזו מגעילה אותי, ומסירה באחת את שארית האמון המועט שהתחלתי לצבור מחדש כלפי הצבא והמדינה. האמון הזה חוטף עכשיו על ראשו את טיל ה"הסדרה". והטיל הזה מפחיד אותי יותר מכל הטילים שנורו עלינו עד כה.

בתים ותשתיות הרוסים. שטחינו שרופים ואין מרעה לבהמותינו. הפרי שהבשיל לא נאסף, הלולים הרוסים, הרפתות נפגעו, הבשר והחלב התייקרו, והם מדברים על "הסדרה".

מה יהיה בהסדרה הזו שלא היה בשלוש קודמותיה? מי עושה הסדרה עם ארגון טרור רצחני שנשבע להשמידנו? האם תמורת קצת שקט שנקנה, נאפשר לאויבינו להפיק לקחים, להתעצם מחדש, ולהתכונן שוב טוב יותר לפעם הבאה, שבה יוכלו סוף־סוף לממש את תוכניתם?

"הלחץ האמריקני" ו"מה יגיד העולם" הם תירוצים נוחים ועלובים למפסידנים מקצועיים. אבל אל לנו להילחץ. עלינו להתמקד בעיקר: בפגיעה בראש התמנון שהוא אבי הטרוריסטים הנ"ל. אנחנו מסרבים עדיין לעשות טיפול שורש לבעיה, ולפגוע באויב מספר אחת: המימון האיראני והקטארי. הכסף.

ההסדרה הכי טובה עבורנו היא בליץ על הטרור, קטילת הטרוריסטים ועוזריהם ורדיפתם עד חורמה. הסדרה עושים רק דרך קני התותחים, הטנקים, המטוסים והרובים של כוחות הביטחון.

ואלה צריכים להיות, אם כבר, תוצרי ההסדרה: רצועת ביטחון בת 15 ק"מ בדרום לבנון, נקייה מכל לבנוני ונשלטת בידי חיילינו. לקבוע ולקיים תג מחיר: על כל פגז שנורה לשטחנו - יקרסו מבנים רבים בלבנון ללא התרעה, על יושביהם. אין הסדרה ביטחונית אחרת, ובעיקר אסור שנסמוך על עֲרֵבִים שהוכחו כמשת"פים וכחסרי חוליות.

פרוספר אזרן כיהן כראש עיריית קריית שמונה בשנים 1983-1997