ושוב - המכה בבטן: החטיבה של המדינה, הכאב של המדינה

ושוב, המכה בבטן. קודם כל הידיעה שיש אירוע בדרום לבנון. ואחר כך שיש בו הרוגים. ואז מספר ההרוגים. ולבסוף הידיעה שמדובר בגולני. שוב גולני. החטיבה ששילמה מחיר בלתי נתפס של 108 הרוגים מאז 7 באוקטובר.

אתמול, אחרי שנודע על ששת ההרוגים מגדוד 51 בלבנון, התכתבתי עם יובל בזק. באמצע שנות ה־90 הוא פיקד על גדוד 51, בימי השיא של הלחימה בדרום לבנון. לימים התגייס הבן שלו, גיא, לאותו הגדוד. בשבת השחורה נלחם גיא בגבורה בכיסופים, עד שנהרג. אבא שלו, שמשמש במילואים כראש המטה של אוגדה 91, מיהר באותו הבוקר לצפון מחשש שחיזבאללה יפלוש לגליל. שם קיבל את ההודעה שבנו נפל.

"לצערי, אחד מההרוגים של גדוד 51, סגן איתי מרקוביץ', הוא חבר טוב של גיא", כתב לי יובל, "בן היישוב כוכב יאיר. בינואר הוא שלח לי סרטון שבו הוא מקדיש את המסע שהוא עשה למחלקה שלו לזכר גיא. מצמרר ובלתי נתפס".

אל הסרטון הוא צירף הודעה שאיתי שלח לו אז. "אתמול היה מסע תג לחיילים שלי", כתב המ"מ הצעיר לקצין הוותיק שהוא אב שכול וגם שכנו ליישוב. "באירוע דגל כזה היה לי חשוב להקדיש את המסע לזכר גיא. שכולם יידעו מי זה. אני אתכם לעד, וגם הגדוד. אדאג שלא ישכחו את גיא".

אין אופק למלחמה

מסע השכול הזה, שעובר בין משפחות ובתים ויישובים, לא משאיר אוויר. והוא גם מעורר לא מעט מחשבות. המחשבה הראשונה, האינטואיטיבית, היא "עד מתי". אני מניח שאין בית שהשאלה הזאת, בווריאציות שונות, לא עלתה בו אתמול. והתשובה המרה היא שהנופלים אתמול לא היו האחרונים. לא בלבנון, וגם לא בעזה. כרגע אין אופק למלחמה, וגם כשתיגמר - היא תימשך בתצורות אחרות ובגזרות אחרות.

המחשבה השנייה היא על גולני. החטיבה הכי ישראלית, הכי קדמית. בעזה היא נכנסה ראשונה בזכות הכלים המשוריינים שלה, הנמ"רים. בלבנון היא נכנסה ראשונה כי לבנון היא הבית של גולני. וכמו תמיד בגולני, בפלא הישראלי הבלתי מוסבר, ככל שהחטיבה סופגת - כך היא מתחזקת. במחזורי הגיוס האחרונים היה לגולני ביקוש שיא, כתמיד, יותר מכל חטיבה ויחידה קרבית אחרת.

המחשבה השלישית היתה על חוק ההשתמטות. אני מתנצל בפני הקוראים שאני מערב קודש בחול, אבל אין מנוס: המחיר יקר, והשורות מידלדלות. צה"ל זקוק ללוחמים, בטח כאשר הנטל על מערך המילואים כבד, ואין דרך להחזיק עוד שתי מדינות - האחת שבה משרתים ומשלמים מחיר יקר, לעיתים מחיר דמים, והשנייה שבה לא משלמים שום מחיר.

המחשבה הרביעית היתה על לבנון. הארץ היפה והמקוללת הזאת, שספוגה בדמם של דורות של לוחמי גולני, מאז ימי גוני הרניק שנפל במלחמת לבנון הראשונה בבופור, דרך ארז גרשטיין (שגם הוא היה מג"ד 51) שנפל כמפקד יק"ל בשלהי תקופת השהייה בדרום לבנון, ורועי קליין (שהיה סמג"ד 51) שנפל בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה, ועד להרוגים אתמול.

הפער בין ההצהרות למציאות

המחשבה החמישית היתה על המלחמה הנוכחית. איזה פער בין ההצהרות על ניצחון לבין המציאות בשטח. להרוגים שלשום בנהריה, לכטב"ם בגן הילדים בנשר, לאזעקות הבלתי פוסקות בצפון ובמפרץ חיפה (וביומיים האחרונים גם בגוש דן), להרוגים של גולני אתמול, ולמציאות הקשה של חבל ארץ שלם שנטוש והרוס כבר יותר משנה.

ובעיקר להבנה שככל שהמערכה הזאת ניטשת, ההישגים של ישראל נשחקים. שהשיא של חיסול נסראללה והביפרים ועריפת ההנהגה המדינית והצבאית של חיזבאללה והשמדת רוב המערך הרקטי שלו ומפעלי ייצור הנשק - כל אלה מאחורינו. ומה שיש עכשיו זאת מציאות מדממת, שבה אנחנו אמנם הורגים יותר ומיירטים יותר, אבל אין בכך שום נחמה.

והמסקנה היא שיש לחתור בהקדם האפשרי להסכם. להשמיד עד אז כמה שיותר תשתיות במרחב הגבול ובעומק לבנון, ואם אפשר להרוג עוד כמה בכירים - ולסגת לגבול. לדאוג שצבא לבנון ייפרס בדרום המדינה ביחד עם כוחות מתוגברים ומיומנים יותר של יוניפי"ל, ולהתעקש על חופש פעולה מבצעי שיאפשר לפגוע בניסיונות התחמשות או התבססות מחודשים של חיזבאללה.

ביחד עם מכשול חדש וחזק ועם מערך כוחות מסיבי וקבוע תוכל ישראל לבסס מציאות חדשה על אמת בגבול הצפון, מציאות שתאפשר לתושבי הצפון לשוב הביתה בבטחה, מציאות שלמענה נפלו לוחמי גולני אתמול כמו דורות של לוחמי גולני לפניהם.