שבוע ההצדעה לפצועי ונכי צה"ל ממלחמת "חרבות ברזל", מאיר זרקור על הלוחמים והלוחמות שהקריבו מגופם למען ביטחון המדינה. מעבר לפציעות הפיזיות, רבים מתמודדים עם צלקות נפשיות סמויות ומסע שיקום ארוך ומאתגר. ארבעה לוחמים פתחו בפנינו צוהר אל רגעי האימה, ההחלמה, והחיים שאחרי.
היה זה ליל 11 בספטמבר כשמסוק של יחידת 669 התרסק בציר פילדלפי. רס"ן א', שהוקפץ לטפל בפצוע ירי, נפגע בעצמו. חברו ליחידה, ד"ר רס"ן מ', היה זה שהגיע לחלצו.
אסון המסוק בפילדלפי: תיעוד מזריקת ההתרסקות
רס"ן א', בן 47, נשוי ואב לחמישה מגוש עציון, זוכר רק קטעים בודדים מאותו לילה. "התמונה האחרונה שאני זוכר היא שאני נמצא צמוד לדלת המסוק עם הציוד, תיק רופא, נשק וקסדה", הוא משחזר. "התמונה הבאה - כבר בטיפול נמרץ בסורוקה".
א', רופא ומומחה לרפואה דחופה לילדים בבית החולים שערי צדק, הגיע ל-669 אחרי שירות כלוחם וקצין באגוז ובחטיבת יפתח. "הייתי בשלבי החניכה האחרונים כרופא מוטס", הוא מספר. באותו לילה גורלי, הוקפץ הצוות לטפל בחייל שנפגע מירי בחזה. רס"ן א' נפצע קשה בהתרסקות, עם פגיעות בעמוד השדרה, אצבעות שבורות וצלעות.
"הפעם הראשונה שידעתי כבר בדרך מי הנפגעים"
ד"ר רס"ן מ', בן 38 מתל אביב, נשוי ואב לילד, פיקד על פלגת הרפואה של היחידה כשהוזעק לחלץ את חבריו. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי מי הם האנשים שנפצעו כבר בדרך לאירוע", הוא מספר. "שניים מההרוגים היו חברים שלי, ורס"ן א' הוא פקוד שלי – אלה הילדים שגידלת".
רס"ן א', שעדיין בתהליך שיקום, נושא עמו את כובד האבדן. "כשהתעוררתי בהכרה מעורפלת, שאלתי מיד על שאר הצוות. בהתחלה אמרו שהכול בסדר, אך מאוחר יותר גיליתי ששניים נהרגו - חברים שחצי שעה לפני ההזנקה עוד שיחקנו איתם קלפים". הוא מתמודד עם שאלות קשות, במיוחד למה דווקא הוא שרד. "בקורס מלמדים אותך הרבה דברים, אבל לכזה דבר לא מכינים אותך".
מתחילת המלחמה, מספר ד"ר רס"ן מ', טיפלה היחידה בכאלפיים פצועים. "זו כמות בלתי נתפסת," הוא אומר. למרות אובדן תשעה מלוחמי היחידה, הוא נחוש להמשיך: "נמשיך להגיע לאן שצריך".
להציל חבר בשדה הקרב
סיפור מרגש במיוחד הוא של סגן א', קצין ומפקד ב-669, שחילץ את חברו מבה"ד 1, סגן נבו דגני, במהלך קרבות בג'באליה. סגן א' לא זיהה תחילה את חברו הפצוע קשה, למרות שנבו קרא לו בשמו: "א', תציל אותי".
סגן א', שפיקד על כוח החילוץ, פינה את נבו בעדיפות ראשונה בשל מצבו הקריטי. רק כעבור שבוע, כשנבו התעורר והתקשר אליו, הבין שהציל את חברו הקרוב.
נבו דגני, בן 21 מיד מרדכי, נפצע קשה באירוע בו נהרגו מפקד הפלוגה שלו, רס״ן שי שמריז, והקשר סרן שאולי גרינליק. הוא סבל מפציעות חזה חמורות ופגיעות בגפיים. לאחר שבוע של הרדמה והנשמה, החל תהליך שיקום מורכב. "היום אני כבר חזרתי לשירות בהכשרות", הוא מספר בגאווה. "הצלחתי להתאושש הרבה מעבר לתחזיות הרופאים".
רגע מכונן היה כשהרופא בשטח נתן לנבו טלפון להודיע לאמו על פציעתו. "הייתי חלש מכדי לדבר, אז הרופא דיבר איתה", הוא מספר. "מאוחר יותר גיליתי שבאותו רגע אמי, אחות בטיפול נמרץ בסורוקה, טיפלה בחייל אחר שנפצע במלחמה".
סיפוריהם של ארבעת הלוחמים ממחישים את המחיר הכבד של המלחמה, אך גם את עוצמת הרוח האנושית, האחווה הלוחמת, והנחישות להמשיך ולהילחם למען ביטחון המדינה, גם במחיר פציעה אישית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו