יום שישי, ערב יום כיפור, לב כפר בלבנון, שטר של 20 שקלים שנמצא באחד הווסטים עובר מיד ליד ומשמש את חלק מהלוחמים לביצוע מנהג הכפרות. ברגע שנראה כאילו נלקח היישר מימי התנ"ך, אחד הלוחמים שולף שופר ותוקע תקיעה גדולה.
תקיפות צה"ל ברחבי לבנון, 30 באוקטובר 2024 // דובר צה"ל
קול השופר נשמע היטב וברקע הדי פיצוצי המרגמות והטנקים. מייד לאחר התקיעה יצאו הלוחמים להתקפה על הקסבה של הכפר מַיְס אל־גַ'בַּל. זהו אחד הכפרים שמהם תכנן חיזבאללה לצאת, לפשוט, לטבוח ולכבוש את קיבוץ מנרה ויישובים בגליל העליון.
זהו סיפורה של פלוגה ב', גדוד 8101 בחטיבת אלכסנדרוני, או איך שהיא מכונה בקשר - פלוגת זהבי. באותו יום כיפור חוותה הפלוגה שני קרבות עם מחבלי חיזבאללה מטווח קצר תוך 24 שעות ובמהלכן פינוי פצועים מורכב משטח אויב. בכל האירועים הללו הפגינו לוחמיה גבורה יוצאת דופן וחתירה למגע מול האויב. סיפורה של הפלוגה הוא בעצם מיקרוקוסמוס של עולם המילואים המתבטא בהקרבה אישית על גבול הלא־הגיונית, באהבת המדינה, באהבת החברים לנשק, וגם העובדה הברורה והכואבת - אם לא הם, אין מישהו אחר שיילחם.
חטיבת אלכסנדרוני הוקפצה לתמרון בלבנון יום לפני ראש השנה. באמתחתה סחבה שבעה חודשי מילואים, רובם בצפון, אך גם במסדרון נצרים שברצועת עזה. מאז ראש השנה עשתה חודש נוסף ופעלה בשני כפרים בדרום לבנון. למען הגילוי הנאות אגיד כי בחצי השנה הראשונה כיהנתי כסמ"פ של הפלוגה. לאחר מכן עברתי לתפקיד נוח יותר בתוך הגדוד, אך מאז הספקתי לחזור פעמיים לתפקיד הסמ"פ של הפלוגה - פעם אחת בעזה, וכעת גם בלבנון.
נפצע וממשיך להילחם
בחזרה לאותו יום כיפור של פלוגת זהבי. בשעה 17:00, שעת הנעילה, קיבל המג"ד מודיעין שלפיו יש מחבלים במטע, כ־50 מטר מהכוח. פלוגת זהבי נשלחה למשימה של חיסול המחבלים. לפני שהם יפגעו בנו יצאנו להפתיע אותם.
המ"פ, אליה לוי, לקח איתו למשימה את מחלקה 3 מהפלוגה, כאשר שתי מחלקות אחרות נשארו מאחור כעתודה. המ"מ של המחלקה החליט לכבוש לפני המטע בית שולט שהיה סמוך אליו. במהלך הכיבוש זיהה אחד הלוחמים פתח בקיר בגובה התקרה. הוא עלה להסתכל שם ולפתע חטף צרור. בנס הוא נפגע רק מרסיסים. הלוחם צעק שהכוח הותקל, ומשם החל אירוע שלקח כמעט ארבע שעות עד לסיומו. המחבלים התבצרו בתוך פיר שהסתעף ככל הנראה גם לגג המבנה. במשך כמעט כל השעות הללו ניסו הלוחמים להרוג את המחבלים, אך הפיר היה מבוצר, וגם הרימונים שנזרקו והטילים שנורו מחוץ לבית לא הרגו את המחבלים.
בשלב מסוים החליט המ"פ להכניס את הכלב של יחידת עוקץ כדי להבין היכן בדיוק המחבלים. כל משך הקרב חתרו הלוחמים של הפלוגה קדימה וריתקו באש את המחבלים לפיר כדי שלא יוכלו לבצע ירי על הכוח. ברגע כניסת הכלב לפיר האש ננצרה. ירי בודד פילח את הדממה. הלוחם מעוקץ קרא לכלב את פקודת "אלַי, אלַי" עד שהבין שהכלב מת, ופרץ בבכי. גרירת פגר הכלב מחוץ לפיר היתה מחזה קורע לב. לבסוף, בפתרון יצירתי, צוות יהלום שהיה בגדוד מיקש את הבית והשמיד אותו על מחבליו. חמישה מחבלים חוסלו בפיר המבוצר.
יום לאחר מכן. אותה קסבה של מיס אל־ג'בל, אותה מחלקה 3 נשלחה לבית שהמודיעין קבע כי הוא משמש מפקדה של מחבלי חיזבאללה. הלוחמים הותקלו בקומה השלישית. ארבעה נפצעו מירי המחבל. המ"פ רס"ן אליה לוי החליט להוציא את כל המחלקה ונתן פקודה לטנקים להפגיז את המבנה.
"אל תפנה אותי, המחלקה צריכה אותי, אנחנו בהיתקלות", צעק אלי סמל המחלקה מיכאל אגוזי, לאחר שנפצע תוך כדי הפינוי. באותו רגע הוא דימם מהלסת, ולאחר הטיפול התברר שחטף כדור ששרט לו את הלחי, נכנס בכתף ויצא מהגב. לא ייאמן היה לשמוע שבאותו רגע מה שעניין אותו הוא להמשיך ולהישאר עם המחלקה. גבורה דומה הפגין הלוחם שניאור. לאחר שחטף קליע במפשעה הוא התעקש בהתחלה שלא להתפנות וסחב את האלונקה של פצוע אחר במחלקה עד לנקודת הפינוי, כל זאת בזמן שהוא מדמם מפציעתו שלו.
המ"פ לוי, בן 29, הוא סטודנט לחשבונאות באוניברסיטת רייכמן. את התואר שלו הוא מתקשה לסיים בגלל שירות המילואים. בשיחה בינינו הוא סיפר לי על כובד האחריות לקבל החלטות תחת אש: "אני עובד לפי שני פרמטרים - חתירה למגע ועמידה במשימה, וגם החזרת האנשים הביתה בשלום. אני חושב שאלו ערכים שמשלימים זה את זה. שום דבר לא מכין אותך לרגע המגע עם אויב. מה שעוזר לי הוא להבין את דפוס הפעולה של האויב ואת הקרקע. תמיד אני שואף להביא לקרב את כל היכולות שיש לי - רחפנים, חיל האוויר, טנקים - כדי שהקרב לא יהיה הוגן ויהיה לטובתנו. מנהיגות של מפקדים ולוחמים שחותרים למגע - זה מה שמביא בסוף את התוצאות הטובות".
"ברגע ההיתקלות לא ממש הרגשתי משהו", משתף אותי סמל המחלקה אגוזי לאחר שכבר התאושש מעט מהפציעה. "תמיד היו לי מחשבות וחששות מה יקרה ביום שאתקל, האם אדע מה לעשות. ברגע האמת הגוף התמלא אדרנלין ועשיתי בדיוק מה שאימנו אותי, בלי לחשוב. התחושה העיקרית שנותרה לי בעקבות ההיתקלות היא ביטחון ואמון במחלקה ובחברים. אנשים הסתערו קדימה, חיפו אחד על השני, ללא פחד. אני חושב שמה שמוציא אותך מהזיג הבטוח יחסית, בסופו של דבר, זו המחויבות - מחויבות לחברים, למשימה, למחלקה".
אגוזי מספר גם על הקשיים שחווה בשנה האחרונה: "היו לא מעט רגעים שאמרתי לעצמי 'זהו, חלאס'. אבל גם עכשיו, אחרי שנפצעתי, המחשבה לעזוב ולוותר על הדבר הזה קשה מנשוא. בשנה האחרונה הייתי חלק ממשהו ענק. להיות לוחם בפלוגה, בגדוד, זה כנראה הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי. לעולם לא אשכח את התחושות המטורפות של השנה האחרונה. תמיד אזכור את הרעות, את הכאב, את האבל, את הצלקות, את הלילות בלי שינה, את החברים שיצאו מהזיג כדי לחפות עלי, את הפרידות המטלטלות מהבית, את הגאווה. אני מרגיש שהיתה לי זכות להיות בורג קטן בזה".
אחד הקשיים הבולטים במילואים הוא זה של העצמאים. לא מעט מהם איבדו את העסק שלהם. חיים אברהמי, קשר סמ"פ, כבר בן 45, מזמן חצה את גיל הפטור ממילואים, אבל הוא לא הפסיד שום פעילות של הפלוגה השנה. כ־250 ימים. במקצועו הוא סוכן מכירות של מכוניות יוקרה, אך כמו עצמאים רבים המשכורת שלו מהמילואים נגזרת מפעילותם בשלושת החודשים האחרונים לפני קבלת צו 8. בשלושה חודשים שהוא היה בבית, בין השחרור ממארס מהצפון ועד שהוקפץ לעזה ביוני, הוא לא הפסיק לשקם את מאגר הלקוחות ולעשות עסקאות כי לקוחות עזבו אותו, וכך הוא נאלץ לקבל משכורת לפי אותם חודשים חלשים.
בין עזה לצפון היה חודש שבו החליט לטוס לחו"ל כי היה חייב אוויר לו ולמשפחה, כך שהגיע לתמרון בלבנון כשהרוויח כמעט את המינימום בעוד הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. בין תמרון בעזה ללבנון הוא מנהל מאבק בלתי נסבל בקרן הסיוע ובמס הכנסה כדי לנסות לקבל את מה שמגיע למי שמוכן לתרום הכל למען המדינה. הוא לא העצמאי היחיד שמשלם מחיר כלכלי כבד בגלל שירות מילואים בשנה האחרונה.
בלי עוד שנות "שקט, מתעצמים"
מהחוויה שלי, צה"ל עורך תמרון מרשים מאוד בלבנון. בשונה מעזה, רואים שהצבא הגיע ללבנון מוכן. המודיעין מדויק, בכל כפר יודעים בדיוק באילו בתים ובאילו מטעים ושטחים סבוכים יש תשתיות חיזבאללה. כל מ"מ יודע לפני כל משימה אם בבית שהוא נכנס אליו מחכים תת־קרקע, מחסן אמל"ח, מפקדה או תשתית חבלה. ברוב המקרים המודיעין לא מפספס. מדי פעם התשתית נמצאת בחצר הבית או בבתים הסמוכים, אבל החיפוש אחר התשתיות די פשוט, מה שיוצר תמרון ממוקד ויעיל.
כוחות רדואן ברובם ברחו. יש מעט מחבלים בכפרי הקו הראשון שבהם צה"ל פועל. בניגוד לציפיות, חיזבאללה כמעט לא מצליח להפעיל את כל רכיבי המארב שלו שהיו אמורים לכלול פגיעה בטנקים, הפעלת מטענים על כוחותינו ואז הסתערות של כוחות קרקעיים. הפיקוד והשליטה שלו נפגעו באופן משמעותי, וגם כאשר יש מחבלים הם בעיקר מתבצרים ולא מבצעים פעולות מתוחכמות. ההרוגים שהיו לחטיבה נפגעו מרקטת גראד, נשק לא מדויק שנורה ממרחק עשרות קילומטרים בתוך לבנון. חיזבאללה לא מתעמת עם צה"ל בטווח הקרוב.
כמויות התשתיות שהושמדו בכפרי קו המגע הן עצומות. משאיות שלמות של אמל"ח יצאו אחורה גם לארץ ליחידת השלל של צה"ל. חיזבאללה בנה במשך שנים תשתית בכפרי קו המגע כדי שיוכל להתחמש שם ולזנק לכיבוש הגליל במרחק של 200 מטר מהגבול מול נקודות תורפה של כוחותינו. היכולת הזו סוכלה כמעט לגמרי. בקיצור, בצפון אנחנו מנצחים - כל מי שהיה בפנים יגיד לכם את זה.
רבים מהמג"דים והמח"טים בשטח רוצים להמשיך קדימה לקו כפרים שני ולעומק לבנון. הם מזהים הזדמנות להמשיך לפגוע בחיזבאללה שנמצא מוכה וחלש בשטח וסבורים שזו טעות לעצור כעת. לא מעט מהם חושבים כי אין זה מספיק לפגוע בתשתיות של האויב בקו הראשון אלא שיש להמשיך לפגוע במחבלים עצמם גם בטווחים הרחוקים, בטענה כי כך תיגרם לארגון פגיעה קשה כפי שבוצעה בהם במתקפת הביפרים ובחיסולים. נכון לכתיבת שורות אלה נראה כי הצמרת המדינית והביטחונית מעדיפה ללכת להסדרה בצפון.
פעולת צה"ל סיכלה משמעותית את איום הפשיטה של רדואן, אך איומי הנ"ט, הרקטות והחזרה של חיזבאללה לכפרי המגע עשויים להיות תלויים בהסדר מדיני. השאלה הגדולה היא אם יהיו לישראל כלים ולגיטימציה לאכוף הסדר כזה, ולא פחות חשוב מכך - אם היא באמת תאכוף ותעמוד על המשמר שלא נקבל עוד שנות "שקט, מתעצמים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו