"הרגע שאני הכי זוכר מליל התקיפה באיראן, הוא הרגע שלפני ההמראה. התיישרנו על המסלול ואז הראש מתחיל לחשוב 'מה יקרה אם'". כך סיפר ל"ישראל היום" רס"ן ש', טייס בטייסת 119 שבבסיס חיל האוויר רמון, על הלילה שבין שישי לשבת, שבו השתתף בתקיפה ההיסטורית של חיל האוויר באיראן.
קולות קשר של מפקד חיל האוויר ומפקד טייסת 201 מרגעי התקיפה באיראן // דובר צה"ל
רס"ן ש', בן 28, שימש בעבר כסגן מפקד טייסת ב' בטייסת 119. ש' הוא חייל בודד, בן לישראלים שעברו לארה"ב בעקבות עבודת אימו, פרופסורית לאסטרטגיה.
"גורל או פוקס שהגעתי לפה"
"למדתי ביסודי, בחטיבה ובתיכון בארה"ב, אבל תמיד הרגשתי חיבור לארץ. תמיד ידעתי שאעשה שירות צבאי, אבל לא דמיינתי שאהיה טייס קרב. זה התגלגל, וכל פעם עברתי שלב ועוד שלב במיונים, זימנו אותי לגיבוש, והתחלתי מכינה וצ'קים", סיפר אתמול.
"עד שלא הייתי חודש בקורס, לא חשבתי על המשמעות של זה ואיך החיים שלי ייראו כטייס קרב. היום, כששואלים אותי מה התחביבים שלי, הדבר הראשון שאני אומר זה לטוס. אני נהנה מזה. אולי זה גורל או פוקס שהגעתי לפה, אבל טוב שכך".
במהלך המלחמה, מספר רס"ן ש', הוא משתדל לספר להוריו על חוויותיו, כל עוד זה מתאפשר במסגרת אבטחת המידע. "כשהבנתי שמשהו הולך לצאת לפועל לא סיפרתי להם דבר, חוץ מזה שאני לקראת שבוע משמעותי. אמרתי להם שיש עליי המון אחריות ואני קצת יותר בלחץ מתקופות קודמות".
"ברגע שאתה ממריא לאוויר הכל נשכח"
"אחרי הביצוע, סיפרתי להם שהייתי מעורב בתקיפה, בלי לפרט מה עשיתי ואיך. ושאני גאה בזה ושזו הגיחה המשמעותית בחיי", שיתף. מאז החלה המלחמה הוא ראה את הוריו פעם אחת, בעת שביקרו בארץ בחג הפסח.
לפי רס"ן ש', התקיפה באיראן היתה מאוד "משמעותית" מאוד, ולכן התכוננו אליה הרבה זמן. "הרבה יותר מכמה חודשים".
"הגענו למצב שאנחנו מאוד מוכנים, תמיד יש חוסר ודאות והפתעות, אבל הרגשנו מאוד בטוחים ביכולת שלנו ברמה המערכתית, וגם ברמת הפרט. לי הייתה תחושת לחץ, פחד מכישלון, כשאתה עולה לאירוע כזה גדול ואתה מבין שיש לך המון על הכתפיים והמון אנשים סומכים עליך", סיפר.
"אבל ברגע שאתה ממריא לאוויר הכל נשכח, אתה עובד כמו שאתה מכיר, וטס כמו בכל גיחת אימונים או גיחה אחרת במלחמה".
"לא פחדתי מהסכנה"
"הגיחה הייתה ארוכה ושונה באופייה מגיחות אחרות, אבל אני לא זוכר שחשבתי על משהו שונה מכל גיחה רגילה. גם בתקיפה בלבנון או בעזה הראש פועל באותה צורה, ואין התרגשות באוויר. כשאני עסוק במשימה אין התרגשות, יש רק לוגיקה, פרקטיקה. גבול מטוס, סטיק, מצערת, בני מבנה לפניי ומאחוריי שאני מוודא שהם מוגנים ומגנים עליי", סיפר רס"ן ש'.
תיעוד: ניסיונות יירוט במזרח טהרן
"הרגע שאני הכי זוכר מליל התקיפה באיראן, הוא הרגע שלפני ההמראה. בגלל חשיבות המשימה, התיישרנו על המסלול רבע שעה לפני ההמראה. ברבע השעה הזו, אין לך שום דבר שאתה צריך להתעסק איתו. בדרך כלל בטיסה אתה רק רודף אחרי משימות וחושב קדימה, ופתאום לא היה מה לעשות. ואז הראש מתחיל לחשוב 'מה יקרה אם', בעיקר הלחץ היה מה יהיה אם אכשל".
"לא פחדתי מהסכנה של לטוס מעל שטח אויב, את זה כבר עשיתי בעבר. אבל חשבתי מה אם אעשה טעות שתגרום לאי ביצוע המשימה. לא חוויתי תחושות לחץ כזו לפני כן, בגיחות קודמות שלי. אבל מהרגע שפתחתי מנוע זו הייתה מבחינתי גיחה ככל הגיחות, עשיתי את הפעולות שאני צריך לעשות בלי לחשוב, כי אני מאוד מיומן".
"כל מה שהיה באמצע – היה פשוט מיומנות"
"התמונה האווירית גם הייתה שונה, אני רואה יותר מטוסים באוויר ממה שאני רגיל לראות", הוא המשיך וסיפר. "זה אירוע גדול ותמונת השמיים קרבית יותר מיום רגיל בלבנון. התרשמתי מכמה שכל מטוס היה איפה שתוכנן להיות. רואים במערכות את המקום של כל מטוס, כל מטוס שהמריא היה בדיוק על הקו, בזמן שלו. זה חלק גדול ממה שאפשר לתקיפה להיות מוצלחת".
לדבריו, "ההטלה והרגשת שחרור החימוש זה משהו שאנחנו חווים כל-כך הרבה בשנה האחרונה, שזה לא הרגיש לי מיוחד. הכי משמעותי מבחינתי הייתה הציפייה על המסלול והפחד למהיכשל, והחזרה הביתה אחרי שהבנתי שבוצע. כל מה שהיה באמצע – היה פשוט מיומנות. היו דברים שלא עשיתי בעבר, טסתי באזור שאני לא רגיל לטוס בו, אבל הטיסה עצמה לא הרגישה לי שונה".
"רק בדרך חזור התחלתי לחשוב מה עשיתי, איזה רגע ענק זה, אחרי נתיחה זו פריקת לחץ עצומה. כל הפחד מהלחץ להיכשל נפרק אחרי שנחתתי. כשחזרנו, נכנסתי לחדר ושכבתי רבע שעה רק כדי לעכל את המתח ולפרוק אותו", סיפר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו