עדותו של המפקד מתמונת החיסול המפורסמת: "סינוואר לא נלחם - הוא התחבא מתחת לשלוש שמיכות" | כתב "ישראל היום" בתוך ביתו של רב המרצחים

רק לפני שנה וקצת, אי שם בעולם הקדום של 6 באוקטובר, אם מישהו היה מספר שכף רגלו של ישראלי תחצה את הגבול אל תוך רצועת עזה היו חושבים שהוא הזוי. שנה עברה, וסיטואציה שבה כף רגל ישראלית נכנסת לבית ברפיח שבו חוסל רב המרצחים העזתי הפכה למציאות. רגע אחד, ולוקיישן חשוב שייכנס לספרי ההיסטוריה של העם היהודי.

18 דקות נסיעה בלבד מנקודה ישראלית בכרם שלום נמצא הבית שבו חוסל עכבר המנהרות. למרות הקירבה לגבול ישראל, המפקדים מעריכים שסינוואר חישב את המקום כנקודה הבטוחה ביותר עבורו, עמוק בתוך שטח אורבני, קילומטר מהים. הקצינים בשטח משערים שהוא ניסה להגיע לשטח האזרחי הבטוח ב"מואסי" ולהיטמע באוכלוסייה האזרחית או שניסה להגיע באמצעות אחת המנהרות ברפיח ולעבור איתה למצרים. ספק אם חשב שכוחות צה"ל יגיעו לשם. והם הגיעו.

סינוואר היה אחראי על 7.10 ועכשיו הוא מוטל מת

על הקיר בכניסה לבית נראים טיפות הדם שהדליקו את נורות האזהרה של הלוחמים שהתקרבו לבית. הם הבינו שש שם מישהו, לקחו כמה צעדים אחורה להתארגן לכניסה בטוחה עם כח אש והרחפן שצילם את הסרטון המפורסם.

הבית הרוס, בקומה השניה נמצאות שתי הספות הכתומות שעל אחת מהם ישב סינוואר ברגעיו האחרונים. קשה להשתחרר מהמחשבה, שקצת אפילו משמחת, שכשסינואר ישב על הספות, פצוע, מדמם, גוסס למוות והסתכל החוצה מבעד לקיר הוא ראה את תוצאות מעשיו, עזה מפורקת, שבורה, הרוסה, חרבה.

סינוואר ישב שם לבד. החוליה שלו שמנתה עוד שלושה אנשים חוץ ממנו התפרקה מול החיילים שרדפו אותו. אחד ברח לבית אחר, שניים נוספים לבית במרחק 200 מטר משם וסינוואר נשאר לבד. כל ישראלי יכול להתנחם בעובדה שברגעיו האחרונים, כשכל צמרת חמאס מחוסלת, ועזבה חרבה הבין סינוואר שהוא יצא לפיגוע ההתאבדות ממנו הוא וחבריו להנהגה לא ישובו.

בניגוד לנרטיב הפלשתיני השיקרי, סינוואר לא נלחם. גם זריקת המקל העלובה לא הייתה לחימה. חיילי חטיבת ביסל"ח שחיסלו אותו מספרים במקום שהוא התכסה בשלוש שמיכות, ניסה להסתתר מאחורי רהיטים. לא לוחם גדול, יותר פרעוש פחדן.

סא"ל גלעד פסטרנק, סמח"ט ביסל"ח, הוא חלק מהאנשים בתמונה המפורסמת של החיילים מעל גופתו של סינוואר. הוא סגר מעגל אישי ולאומי - לפני עשור הוא נפצע בקרב בבית חאנון, עכשיו עמד מעל גופת האויב המר.

"זו סגירת מעגל, סינוואר היה אחראי על האירוע ההוא הוא תכנן והוציא לפועל ועכשיו הוא היה מוטל מת פה. יש גאווה גדולה במדינה, בלוחמים, במפקדים, בחיילים. אתה רואה מולך את מי שרצח כל כך הרבה ישראלים, גרם סבל לכל כך הרבה ישראלים שוכב זרוק, עלוב כמו שמגיע לו. התחושה היא של סיפוק. צדק שנעשה. שמחה על הישג מבצעי ועל המקצועיות של החיילים. עכשיו נשאר לנצח במלחמה להחזיר חטופים".

הדרך לא פחות חשובה מהחיסול עצמו

לדברי פסטרנק, סינוואר לא נלחם. "אנחנו יודעים מה זו לחימה, ככה לא נראית לחימה, ככה נראית בריחה, מי שמתחבא תחת שלוש שמיכות, מי שבורח ומתחבא שלא יראו אותו לא נלחם. מי שנלחם לא עושה קולות של שטיח, זורק כאילו מקל. לחימה נראית אחרת לגמרי".

הדרך לתל סולטן חשובה לא פחות מהבית בו חוסל סינוואר. ציר פילדלפי הידוע סלול היטב ובעל שני נתיבים, ועכשיו כבר מסמנים בו חיצי נסיעה בספריי צבע משל היה כביש בפתח תקווה או תל אביב.

בנסיעה לאורך נראה מעבר רפיח הרוס ושבור. שכונות רפיח הם עיי חורבות. את ההרס אי אפשר להעביר במילים או תמונות. לארך הציר יש עבודות תשתית. ספק אם מישהו מתכוון לעזוב את המקום בקרוב.

סא"ל פסטרנק משתף בתחושות. "אין שמחה על הרס חיים של חפים מפשע, אבל לכולנו ברור שהם הביאו את זה על עצמם".

בכניסה לבית עומד מח"ט ביסל"ח סיון בלוך, הרצינות ובעיקר הצניעות ניכרת היטב. "אני מתראיין בשם חיילי ומפקדיי, אני בסך הכל מייצג אותם, הם עשו עבודה נהדרת וקשה", הוא מספר וממשיך. "זה לא עבודה של ביסל"ח זה עבודה של צה"ל, בלי הנח"ל, גבעתי, 401 וצה"ל כולו. הקרדיט לא רק שלנו. הוא מגיע לכל הלוחמים".

הוא משחזר את חיסולו של סינוואר. "החטיבה תפסה את מרחב רפיח, החלפנו את גבעתי ונכנסו להגנה ולמשימות התקפיות. ביצענו מארבים. חייל עירני מאד במארב זיהה תנועה חשודה, שני בלוקים מפה, 200 מטר לכיוון דרום".

כל הגוונים של עם ישראל: דרוזים, דתיים, חילונים

"הוא מקפיץ כוחות, הם נחושים וחותרים למגע. גששים מזהים עקבות, עוברים מאיתור לאיתור, מגיעים לבית ושומעים קולות, החוליה של סינוואר נלחצת ובורחת לבית ליד. שם תהיה ההיתקלות הראשונה. החוליה בורחת, הם לא נלחמים ולא שום דבר, הכח פוגע בחלק מהם, הם מתפזרים מפחד. סינוואר בורח לבית הזה. מחבל ושניים נוספים לבתים סמוכים. הגדוד חותר למגע. חייל נפצע בהיתקלות, החייל הוא בן העדה הדרוזית. וצריך לומר שההתקפה הזאת לקחו חלק כל גוונים ועדות של עם ישראל, דרוזים, גששים, דתיים, חילונים, כולם. זה אחד הדברים היפים באירוע הזה".

המח"ט ממשיך בתיאור הדרמטי. "מזהים כתמי דם בכניסה למדרגות ומבינים שיש מישהו, לוקחים אחורה, מביאים טנקים, מזהים מחבלים, אבל עדיין לא מבינים שזה סינוואר, חותרים למגע, מבצעים ירי עד שהוא נהרג".

"אפשר היה לראות העולב של סינוואר", אומר המחט בלוך. "עם מקל, מכוסה בפנים, לא באמת מתנהל קרב, הפוך, הוא מנסה להתחבא להסתתר, לשים על עצמו דברים, למרות שהם לא מבינים מי זה החיילים עושים עבודה נהדרת".

"בלילה ישנים במארבים, בשש בבוקר הורגים את החוליה הנוספת. כשאנחנו נכנסים לסרוק את האיתור עם רחפנים אנחנו מזהים את הפרצוף, חשבנו לעצמנו בהתחלה שזה דומה. דיברנו בינינו בחצי הלצה שזה דומה לסינוואר. עדיין לא האמנו והתחלנו לגלגל את זה הלאה. בהמשך האימות מתחזק ואנחנו מבינים שזה יותר מסתם מחבל שהגדוד הרג".

מבחינת המח"ט והחיילים הריגת סינוואר היא לגמרי לא סוף פסוק. "זה שסינוואר נהרג זה לא אומר כלום, נמשיך לתפוס מחבלים, להרוג מחבלים, להרוס תשתיות. אנחנו צריכים להמשיך להיות חזקים ולא לתת לזה לצמוח מחדש, ולכן התמרון חשוב, הוא סזיפי, אבל הוא חשוב".

בלוך שמע בימים האחרונים את הדיבורים על כך שחיסול סינוואר היה פוקס והוא מתקומם נגד זה. "זה לא פוקס, קראתי אנשים אומרים שזה היה בפוקס, זה לא פוקס, זה חיילים שעובדים קשה מאד להביא לעם ישראל ניצחון".

על אף שהוא וחייליו הרגו את רב המרצחים הם לא פצחו בחגיגות. "חגגנו בכך שהוצאנו עוד מארבים בלליה והמשכנו לחתור למגע. לא היה 'על האש' או הרמת זיקוקים. הבאגרים עובדים. החיילים בפעילות. אנחנו שמחים בלב. שמחים ששמחים במדינה אבל אנחנו ממשיכים לעבוד".