בלבנון כמו בעזה: אסור לתת לאויב הזדמנות להתאושש

לא צריך להיות בסוד המגעים המדיניים כדי לזהות את השפעתה של וושינגטון על עמדות ישראל בשלוש הסוגיות המרכזיות שעל סדר היום הביטחוני: מאפייני התגובה נגד איראן, הלחימה בלבנון, ובאופן ספציפי תקיפות חיל האוויר בביירות, והכנסת הסיוע ההומניטרי לצפון הרצועה, שם מתנהלת פעולת צה"ל.

הגמישות שישראל נאלצת להפגין בסוגיות אלו, כך נראה, היא חלק מהמחיר עבור הסיוע האמריקני להמשך הלחימה ולתרחישי התגובה האפשריים מצד איראן.

לא מדובר במחיר פעוט. צמצום התקיפות הישראליות בביירות וההבנה כי זה תוצר של הסכמות בין וושינגטון לירושלים פוגעים במומנטום שישראל יצרה מול חיזבאללה, מחזק את הביטחון העצמי ואת תחושת החסינות של בכיריו ומאפשר לו להתאושש. אם נצרף לכך את תחושת ההישג בעקבות פגיעת הכטב"ם בבא"ח גולני וחידוש הירי הסדור של הרקטות לעבר יעדים בעומק ישראל ובצפונה, נוכל להבין את הסיבות לקו התקיף שנקט נעים קאסם אתמול. בנאומו הוא שב והדגיש את הזיקה בין לבנון לעזה וסיפר כי ארגונו התעלם מהצעות שהתקבלו להסיג את כוחותיו 10 קילומטרים מגבול הצפון. 

ריסון פעילות צה"ל בלבנון לא רק יאריך את המלחמה, אלא גם יגביר את הסיכונים לפגיעה בכוחותינו ובעורף ישראל. כך גם הדרישה להכנסת סיוע הומניטרי לצפון הרצועה. סיוע זה מאפשר למחבלי חמאס להישאר באזורים שאותם צה"ל מבקש לפנות, מחזק אותם ומחליש את הלחץ שישראל ביקשה להפעיל על יחיא סינוואר בפעולתה באזור זה.

לכך יש להוסיף את ההצלחות שחמאס רשם השבוע בפגיעה בכוחותינו ובירי רקטות לעבר ישראל ואת סדרת הנאומים של בכיריו במלאת שנה לטבח 7 באוקטובר. בהחלט ניתן להבין מדוע חמאס לא נחפז לבקש "עסקה".

האינטרס של הממשל האמריקני להפחית את גובה הלהבות בכל הזירות כדי למנוע התלקחות למלחמה אזורית מוביל בפועל להתשה, להתארכות המלחמה ולהחמצת האפשרות להשיג הכרעה מובהקת - בנוק־אאוט, לא בנקודות. ישראל לא יכולה להרשות זאת לעצמה. היא גם לא רשאית להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה לחולל שינוי יסודי בשתי הזירות.

לצד ההכנות הקשורות באיראן, עלינו לפעול מול וושינגטון להסרת האילוצים. חיוני להמשיך את ההתקפות בביירות ולמנוע תחושת חסינות של בכירי חיזבאללה בכל מקום שבו יימצאו. באשר לצפון הרצועה, ביתורו של האזור ופינוי התושבים ממנו נחוץ בראש ובראשונה כדי למנוע את התאוששות חמאס. הוא משרת גם את הצורך להפעיל לחץ לקידום שחרור החטופים. כל עוד ישראל מאפשרת הספקה סדירה במרחבים סמוכים – נכון כי תתעקש על עמדתה שלא לאפשר אספקה לצפון הרצועה.

להרוס גם בתי מחבלים ישראלים

צבר הפיגועים ופרשיות הטרור במעורבותם של אזרחים ערבים־ישראלים, בעיצומה של מלחמה רב־זירתית קשה, מחייב לחרוג מהמדיניות הנוהגת ולהפעיל אמצעי הרתעה שעד כה לא נעשה בהם שימוש נגד אזרחים ישראלים. בין השאר, צריך להרוס את בתי המחבלים.

ייאמר מייד - הרוב המוחלט של אזרחי ישראל הערבים מסתייג מפעולות טרור ומתרחק מגורמי הטרור. הוא נבוך מאירועים דוגמת אלה שחווינו בבאר שבע ובחדרה, או מחשיפת התארגנויות כמו זו שתכננה לפוצץ מכונית תופת במגדלי עזריאלי. ציבור זה מבין את הפוטנציאל ההרסני שנשקף מאירועים אלה ליחסיו העדינים עם הציבור היהודי ומודאג מהאיום שהם מציבים על השתלבותו החברתית והכלכלית במדינה.

במבט על היקף התופעה אפשר לראות כי גם שיעור המעורבים בטרור מאוכלוסייה זו הוא זעום, אלא שההשלכות של התופעה הן הרסניות ללא כל פרופורציות ביחס לממדיה.

כך, פעולת טרור שמתבצעת במעורבות אזרחים ישראלים, בנוסף לנזקיה הישירים פוגעת במרקם השברירי של היחסים בין הציבור היהודי והערבי. היא גורמת לאובדן האמון ומערערת את הביטחון לנוכח החשש מפני "אויב מבית", שמנצל את חופש התנועה ואת נגישותו לכל מקום בישראל כדי לפגוע בה, זאת כשהמחבל הוא אזרח שחב חובת נאמנות למדינה. יתרה מכך, פעילות טרור כזו, כשהיא מתרחשת בעיצומה של מלחמה, מספקת עידוד לאויב ומייצרת זירת התמודדות נוספת למערכת הביטחון שגם בלי זאת ידיה מלאות עבודה.

כל אלה מחייבים את המדינה לקבוע את מדיניותה לא לפי ממדי התופעה, אלא בהתחשב בחומרתה ובנזקיה. הדברים אמורים לא רק ביחס לענישה, אלא גם באשר להפעלתם של אמצעים כדי להרתיע אחרים מלהצטרף למעגל הטרור. מהירות התגובה של מערכות המדינה משפיעה אף היא על אפקטיביות ההרתעה, ומכאן החשיבות לסכם במהירות את המדיניות הנדרשת ולבצעה.

הכותב מכהן כראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית