לשמור על הגבולות: אם מהלך ההרגעה בגבול הצפון יקודם - ישראל תצליח לנתק בין הזירות בעזה ובלבנון

טוב עשתה ישראל כשנתנה אתמול אור ירוק לממשל האמריקני לנסות ולקדם הרגעה בגבול הצפון. אם מהלך כזה יקודם, והסיכויים לכך קלושים, תצליח ישראל במאמציה לנתק בין הזירות בעזה ובלבנון. אם ייכשל, וסביר שזה יקרה על רקע התחייבותו המוצהרת של חסן נסראללה להמשיך בלחימה כהזדהות עם עזה, תזכה ישראל בכמה נקודות זכות בקרב הקהילה הבינלאומית – נקודות שהיא עשויה להזדקק להן בהמשך הדרך.

האור הירוק הישראלי גם אמור להקל את ביקורו הצפוי של ראש הממשלה נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם. נתניהו עתיד לפגוש זירה עוינת מתמיד, שבה מוצגת ישראל כפני הרוע העולמי. נתניהו אמנם מורגל בהופעות כאלה ואת המשוכנעים מבית הוא ישכנע בוודאי, אבל האתגר שלו מול הקהל הבינלאומי יהיה סבוך מתמיד. לכן, הסכמה ישראלית למהלכים שמחפשים פתרון – בצפון, ורצוי שגם בדרום – משחקים לטובת ישראל, בוודאי כשהם חסרי השפעה ממשית על הלחימה בשטח.

המהלך הזה (ואחרים) לא משחרר את ישראל מלשאול את עצמה לאן היא רוצה לקחת את המערכה בלבנון, ולכוון לשם. שיגור הרקטה אתמול בבוקר למטה המוסד בגלילות, כפי שפרסם חיזבאללה, היה צפוי, ואפשר רק לתהות מדוע התמהמה חיזבאללה כל כך הרבה זמן עד ששיגר אותה. אפשרות אחת היא קשיים בשרשרת הפיקוד שנגרמו כתוצאה מחיסול הבכירים, שמשפיעים על יכולת השיגור בקצה. זה מצב דברים אופטימלי אבל לא ממש ריאלי, ונדמה שאפשרות אחרת היא הסיבה – חוסר רצונו של חיזבאללה להיגרר למלחמה כוללת, והבנתו שירי לתל אביב מקרב אותה משמעותית. לכן גם כשהחליט לפעול בחר הארגון בתגובה מדודה מאוד של רקטה בודדת, בידיעה שהיא תיורט בסבירות גבוהה (כפי שאכן קרה).

חוששים מהבוץ הלבנוני

נדמה שגם ישראל נמנעת במכוון מהרחבת המערכה, לפחות בשלב הנוכחי, והימנעותה מתגובה על השיגור הזה מלמדת שהיא מבקשת לשמור על גבולות הגזרה הקיימים. צה"ל פועל בביירות רק למטרת סיכול ממוקד של בכירי חיזבאללה, ונמנע מתקיפת מערך השיגור הרחב של חיזבאללה שפרוס הרבה מעבר לדרום לבנון ואזור הבקעא שבהם חיל האוויר פועל באינטנסיביות בימים האחרונים.

כחלק מהלחץ על חיזבאללה, וגם כדי לקדם התפתחויות מבצעיות שונות (ובלתי צפויות בחלקן), גייס אתמול צה"ל שתי חטיבות מילואים. למרות הפיתוי לפלוש כעת ללבנון כדי להעמיק את הפגיעה בחיזבאללה, נדמה שזאת האפשרות הפחות מועדפת על ישראל, מארבע סיבות: ההישגים המרשימים שגורפת המערכה האווירית, החשש משחיקת הלגיטימציה הבינלאומית ומהתפתחות של לחץ דיפלומטי שיאלץ את ישראל להפסיק את המערכה בטרם מוצו הישגיה, החשש מהיקף גדול של נפגעים, והחשש משקיעה בבוץ לבנוני שתארך זמן לא ידוע.

לכן צפויה ישראל להמשיך בנתיב שסללה בימים האחרונים – שילוב של תקיפות נרחבות על מערכי האמל"ח של חיזבאללה (ובעיקר על מצבורי הרקטות והמשגרים), וניסיון לצוד את בכיר הארגון בדגש על הצמרת שקרובה לנסראללה. התחושה שהאדמה רועדת סביבו חשובה לא רק לתחושה הישראלית, אלא גם כדי לדחוק אותו לבחור בנתיב אחר מזה שבו הוא צועד עד כה.

למרות השיגור לתל אביב, נראה שלישראל יש עוד כברת דרך לצעוד: לא רק נסראללה אינו מעוניין כעת במערכה כוללת, גם פטרוניו האיראנים נרתעים ממנה, ככל הנראה כדי לשמר את כוחו של הארגון כמגן מפני תקיפה של אתרי הגרעין שלהם.

המרחב הזה הוא לא אינסופי. הלחץ הבינלאומי יגבר מתישהו, וגם הלחץ הפנימי משום שהמציאות בצפון – הנטוש, המופקר – לא באמת תשתנה כל עוד המפונים לא ישובו לבתיהם. ולכן צריכה ישראל לחשוב איך היא עושה את זה, בטרם תסתבך או תיגרר לנתיב שרצוי לה פחות, וכל זה כשהיא מחזיקה במקביל זירה פתוחה נוספת, בעזה, שבה מוחזקים למי ששכח 101 חטופים שנה שלמה בשבי – בלי אופק נראה לעין לשובם הביתה.