טראומת פילדלפי: נתניהו לא משקר על הסיכונים שקיימים בנטישת הציר

אזרח ישראלי נבון מקשיב לכל מה שאומרים מנהיגיו. מצד אחד על חיוניות ביטחונית הכרחית לאחיזה ישראלית בציר פילדלפי, ומצד שני על תפיסת כל הסוגיה כשטות מוחלטת וכספין פוליטי, והוא פשוט רוצה לדעת מה באמת נכון.

באופן לוגי המחלוקת מציגה כביכול שלוש עמדות. האחת מתארת את מלוא האיומים הצפויים מנטישת האחיזה הישראלית בציר פילדלפי ומתוך כך מוכנה גם לוויתור על שחרור החטופים. העמדה השנייה מפריכה בניתוח ביטחוני את הבסיס להערכה שנטישת הציר כרוכה בסיכון ממשי ומשמעותי, ועל כן אין בסוגיה כל מחסום להתקדמות בעסקת השחרור.

העמדה השלישית, שכמעט לא נשמעת, מקבלת את ההערכה שנטישת הציר על ידי צה"ל אכן כרוכה בסיכונים ביטחוניים משמעותיים ביותר, אבל גם מקבלת ללא סייג את החובה לפעול לשחרור החטופים, עד כדי מוכנות לגמישות ולנטילת סיכונים ביטחוניים בכל הקשור להמשך האחיזה הישראלית בציר פילדלפי.

העמדה השלישית היא עמדה קלאסית של "גם וגם". היא מקבלת כי מבחינה מבצעית־ביטחונית האחיזה הישראלית בפילדלפי היא הדרך היחידה לחסימת שיטפון ההברחות של אמצעי לחימה. אלא שהיא מדגישה מה שידע להדגיש בן־גוריון, כי מעבר למבט הביטחוני קיימת תמיד מערכת שיקולים כוללנית, הנתונה בסמכותו ובאחריותו של ראש הממשלה כריבון, לבחון את מכלול השיקולים כולל ההבנה שרצוי לו להימנע מלהיתפס על ידי קבוצות בעם כאטום לסוגיית החטופים.

ישנה כאן מודעות שפוטנציאל השסע החברתי הטמון בסוגיה יכול להיות בעל נזק חמור לעתיד מדינת ישראל. בהתבוננות כזו, השאיפה לשחרור החטופים כמטרה לאומית מחייבת את ההנהגה בגמישות ביחס לתביעה המקצועית הנכונה להחזיק בפילדלפי.

במצב כזה בהחלט לגיטימי להכריז כי החזקת כוחותינו בציר פילדלפי הכרחית, ובכל זאת להיות מוכן ליטול את הסיכונים הכרוכים בנטישת הציר אם באמת ייפתח פתח לעסקת השחרור. זו עמדה הרבה יותר מאוזנת מאשר העמדה המבקשת למען שחרור החטופים להפריך מעיקרו את בסיס הצורך הביטחוני בהחזקת הציר.

גם כשאריק שרון החליט לעזוב את ציר פילדלפי ב־2005 לא היה ניתן לומר שמבחינה ביטחונית לא היתה לתודעת הסיכון הביטחוני חשיבות. מה שקרה הוא ששרון, משיקולים כוללים כמו הרצון לקבל הכרה בינלאומית שישראל עזבה את עזה, החליט לשים את השיקולים הביטחוניים בצד למרות הכרת הסיכון. המציאות שהתפתחה מאז על כל מה שהועבר במרחב הציר, גם בהעלמת עין מצרית מסיני לרצועת עזה, לימדה אותנו את גודל הסיכון.

במבט הזה, נתניהו ממש לא משקר כשהוא מצביע על היקף הסיכונים בנטישת הציר. מתוך דינמיקה של מחלוקת פוליטית מאשימים אותו שכל עניין פילדלפי הוא לא יותר מספין. אבל במקביל, במאמץ להפריך את תיאור הסיכונים הכרוכים בנטישת הציר, מנסים גם לספר שיש מענה לסיכונים כמו בניית קיר בעומק האדמה עם סנסורים, כמו סיכום מחודש עם האמריקנים והמצרים כיצד יובטח הציר מפני חדירת אמצעי לחימה.

בדיבור הזה מודים בעצם שיש סיכון, ובעקבותיו צורך בהחזקת הציר על ידי צה"ל, אבל מבקשים למצוא תחליפים. אם היו מדייקים אמירה כזו, הדיון היה הופך למעט יותר ענייני - בהתמקדות במידת היכולת לסמוך על התחליפים. בכל דרך, נקודת המפגש להסכמה רחבה ולדיון ציבורי ענייני טמונה בפוטנציאל הגמישויות של הדרך השלישית.