גם הרוח הישראלית נחטפה על-ידי חמאס

מבעד לדמעות ולששת החורים שבלב, הנה הצעה לאמת אחרת, מפוכחת יותר, רגשית פחות: סינוואר אינו מעוניין כרגע בעסקה. הוא זקוק לחטופים כדי לשמור על קיומו, ולהמשיך לסחוט אותנו באמצעותם. האינטרס שלו הוא להמשיך ולהתיש אותנו, למשוך את המריבה הפנימית בתוכנו כמו מסטיק, חודשים ושנים. כמה שיותר. אנחנו מספקים לו את הסחורה.

הרחוב, בהכוונת "הקפלנים" ומשפחות חטופים אומללות, ממשיך לשחק לידיו של התליין הראשי, סינוואר. איש אינו יכול לעמוד במחיצתם או למתוח עליהם ביקורת, אך הם משתתפים בלי דעת במחזה שסינוואר כתב וממשיך לערוך. אף שחמאס הוא שרצח, האצבע המאשימה והמחאה מופנות לנתניהו ושריו, כאילו הם הרוצחים, ובכך מספקות לסינוואר עוד ועוד סיבות להקשיח את עמדתו. במקרה הזה, לא הקב"ה מכביד את לב "פרעה", אלא הציבור, השטוף במסרים תקשורתיים אחידים, שאינו מבין כי יותר משהוא מועיל לחטופים, הוא מזיק להם.

במקום שרבבות ומאות אלפים יצבאו על גבול מצרים והרצועה, ואלפים יצורו על שגרירויות קטאר ברחבי העולם, המונים צובאים על הכתובת הלא נכונה. החטופים אינם מוחזקים בקיסריה וגם לא באיילון, תאמינו או לא - אפילו ראש הממשלה המושמץ שלנו, שאינו חף משגיאות, חלקן קשות, רוצה אותם בבית.

ישראל הסכימה למתווה של הנשיא ביידן, ואף לעדכון שלו. היא אולי תסכים גם לעדכון נוסף שיגיע, אך סינוואר אינו מעוניין. לכן, נתניהו וממשלתו, שבעמדותיהם במו"מ ניתן לתמוך או להתנגד, אינם באמת רלוונטיים כעת. זאת, אלא אם כן מישהו מוכן לחתום על כניעה מוחלטת ולהתפנות מעזה "כולל הכל". יש לזכור כי גם במקרה כזה, הקהילה הבינלאומית לא תעניק לישראל לגיטימציה מחודשת לחזור לפילדלפי, אפילו אם העולם יתהפך והנוחבות והרקטות הממתינות בסיני לנסיגתנו משם יעשו את דרכן שוב אל תוככי עזה, שהפכה לסדום המודרנית.

התגובה הצלולה ביותר על ההוצאה להורג של ששת החטופים על ידי הנאצים החדשים, נשמעה דווקא בוושינגטון על ידי הנשיא ביידן וסגניתו האריס שקבעו שחמאס אשם ושהוא ישלם. השאלה כיצד ישלם צריכה לקבל מענה בישראל. היא שצריכה לקבוע את תג המחיר. הצעד הראשון, שיומיים לאחר הטבח הצעתי כאן לנקוט בו, הוא לחוקק את החוק לעשיית דין בחמאס ובעוזריהם ולנהל "משפט אייכמן" מורחב נגדם - משפט שיחשוף לאורך זמן את מלוא רוחב יריעת הזוועות שחמאס חולל כאן בעשרת החודשים האחרונים, ועשרות שנים אחורנית.

הצעד השני הוא להבהיר שבכל מקרה, ישראל תשמור לעצמה לתמיד רצועת ביטחון בגבול עזה, בתוך תחומי הרצועה. הפסד של "קרקע קדושה", הוא האמצעי הבדוק לגרום לנבלות מחמאס להבין, שיש מחיר לרצחנותם. צעדים נוספים הם המשך ביתור הרצועה לעוד אזורים והמשך המרדף אחרי ראשי חמאס בעזה ובעולם, באותו האופן, שבו רדפנו במסגרת מבצע "זעם האל" מימי גולדה, אחרי רוצחי הספורטאים במינכן, שגם הם נרצחו על ידי חוטפיהם.

עסקה, כרגע, היא למרבה הצער רק בדמיוננו. אין עסקה על הפרק, ואת המו"מ אנו מנהלים בעיקר עם עצמנו, תוך הלקאה עצמית. לא רק את החטופים צריך לשחרר, אלא גם את הרוח הישראלית, שחמאס ממשיך לטלטל אותה ולשחק בה, בנו.